כוכבים

“כאזרח העולם, לא אכלא את עצמי בתוך שעריה של אומה אחת או דת אחת. לא אזהה את עצמי רק עם מין אחד, מין ביולוגי אחד, מעמד אחד או גזע אחד; שכן אני ישות שלמה, ומשמעות הדבר היא שאני מחבקת את כל האנושות, את כל הטבע, כל כוכב ויקום בתוך היקום הגדול יותר כחלק ממני. אם כולנו נבראנו בצלם אלוהים, ואם אהבתו היא ללא תנאי, אז מדוע איננו יכולים לאהוב את כל היצורים החיים באותן עיניים של אלוהים? כיצד יכול מישהו לומר שגזע אחד נעלה יותר מאחר, כאשר כולנו נבראנו בהשתקפותו של אלוהים?”

“האוקיינוס חזר לאגם, והדבר היחיד שנשאר לי, כאילו התעוררתי מחלום של יום קיץ, זה שידעתי שהיה זמן קצר שבו ידעתי הכול. הסתכלתי על לטי באור הירח. 'ככה זה אצלך?' שאלתי. 'מה ככה?' 'את עדיין יודעת הכול, כל הזמן?' היא קמטה את האף. 'כולם ידעו. אמרתי לך. זה לא משהו מיוחד לדעת איך דברים עובדים. ואת חייבת לוותר על זה אם את רוצה לשחק.' 'לשחק במה?' 'בזה,' היא אמרה, והצביעה על הבית, השמיים והירח המלא.”

“האור והכוכבים מנחים אותי.”

“הירח הוא הפחד שלי. השמש היא לבי בוער. הכוכבים, שירי אהבתי.”

“כשהתאהבנו פעמים רבות, זכרתי את מה שסיפר לי השاعر, שגבר זה נולד מאלה, הכוח שמניע את הכוכבים וגלי הים ומזוגג את החיות בשדות באביב, הכוח של התאווה, אור הכוכב הערבי.”

“מהי אהבה? פגשתי ברחובות צעיר עני מאוד שהיה מאוהב. כובעו היה ישן, מעילו בלוי, המים חלחלו דרך נעליו והכוכבים דרך נשמתו”

“אני מעולם לא הייתי זמרת; אני לא יכולה לנגן בכלי נגינה כלשהו; לא הייתי מקבלת אימון. בנוסף, גדלתי תקופה בה כל הכוכבים הגדולים של הרוק היו גברים. לא היה לי מודל או תבנית למה שאני עושה. עשיתי את מה שעשיתי מתוך חוסר סבלנות ומחשבה.”

“תמיד יש אפשרות אחרת.תמיד יש עוד אחת.זה לעולם לא רק "זה" או "ההוא",הירח או השמש.אל תאנח ובחר את הגדולה יותראו הקטנה יותר מבין שתי צרות.אלא הבט לראות את הכוכבים שמעברלאפשרויות רחבות ובהירות.”

“אל תטפס על הר כדי להביט מלמעלה על האנשים שלמטה, אלא כדי לקבל מבט צלול יותר על הכוכבים שמעל.”

“אני רואה במועדון הקרב את הגברים החזקים והחכמים ביותר שחיו אי פעם. אני רואה את כל הפוטנציאל הזה ואני רואה את הבזבוז. לעזאזל, דור שלם מתדלק מכוניות, מגיש לשולחנות, עבדים עם צווארונים לבנים, הפרסום גורם לנו לרדוף אחרי מכוניות ובגדים, לעבוד בעבודות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות חרא שאנחנו לא צריכים. אנחנו הילדים האמצעיים של איש ההיסטוריה, בלי תכלית או מקום, אין לנו מלחמה גדולה, אין לנו שפל גדול, המלחמה הגדולה שלנו היא מלחמה רוחנית, השפל הגדול שלנו הוא החיים שלנו, כולנו גדלנו על טלוויזיה כדי להאמין שיום אחד כולנו נהיה מיליונרים ואלי קולנוע וכוכבי רוק, אבל לא נהיה, ואנחנו לומדים לאט את העובדה הזאת. ואנחנו כועסים מאוד מאוד.”

“מה זאת בכלל 'מציאות'? נראה שזה משהו מאוד משתנה ולא צפוי – פעם היא נמצאת על דרך עפר מאובקת, פעם בפיסת עיתון על המדרכה, פעם בפרח שפורח בשמש. היא מאירה קבוצת אנשים בחדר או מדגישה איזה משפט אקראי. היא משתלטת עליך כשאתה חוזר הביתה תחת הכוכבים והופכת את העולם השקט למציאותי יותר מעולם הדיבורים – ואז היא מופיעה שוב פתאום באוטובוס, בתוך הרעש של העיר.”

“למדו מן הכוכבים; גם בחושך הם מפיצים אור, לא ייאוש.”

“הוא היה שם לבדו עם עצמו, אסוף, שליו, מעריץ, משווה את שלוות לבו עם שלוות השמים, נרגש בחשכה מן הפאר הגלוי של קבוצות הכוכבים, ומן הפאר הבלתי נראה של אלוהים, פותח את נפשו למחשבות הנושרות מן הבלתי נודע. ברגעים כאלה, כשהוא מעלה את לבו בשעה שבה פרחי הלילה שואפים את ריחם, מואר כעששית במרכז הלילה זרוע הכוכבים, מרחיב את נפשו באקסטזה בתוך הזוהר האוניברסלי של הבריאה, אולי לא היה יכול הוא עצמו לומר מה עבר במחשבתו; הוא חש שמשהו מסתלק ממנו, ומשהו יורד עליו, חילופי מסתורין בין מעמקי הנפש ובין מעמקי היקום.”

“ג'ון פארמר ישב ליד דלתו בערב אחד בספטמבר, אחרי יום עבודה קשה, כשמוחו עדיין רץ פחות או יותר על עבודתו. לאחר שרחץ, התיישב לשוב וליצור את האדם האינטלקטואלי שבו. היה זה ערב קריר למדי, וכמה משכניו חששו מפני כפור. הוא לא נתן את דעתו למהלך מחשבותיו זמן רב עד ששמע מישהו מנגן בחליל, והצליל ההוא הלם את רוחו. עדיין חשב על עבודתו; אך עיקר מחשבתו היה, שאף על פי שזו המשיכה לרוץ בראשו, והוא מצא את עצמו מתכנן וממציא אותה בניגוד לרצונו, הרי שבקושי נגעה לו. לא יותר מקשקשת עורו, שנשרה ממנו תדיר. אך צלילי החליל הגיעו לאוזניו מתחום אחר מזה שבו עבד, והעלו בדעתו עבודה לכוחות מסוימים שנמנמו בו. הם סילקו בעדינות את הרחוב, ואת הכפר, ואת המדינה שבה חי. קול אמר לו—למה אתה נשאר כאן וחי את חיי היגיעה העלובים האלה, שעה שקיום מפואר אפשרי לך? אותם כוכבים עצמם מנצנצים מעל שדות אחרים מאלה.—אך כיצד לצאת ממצב זה ולהגר לשם בפועל? כל שעלה בדעתו היה לתרגל איזו סגפנות חדשה, להניח למוחו לרדת אל גופו ולגאול אותו, ולנהוג בעצמו כבוד הולך וגובר.”

“בזמן קרוב לשחר, בערב האביב, רקד לות'יין על גבעה ירוקה, ופתאום החלה לשיר. שירתה הייתה חדה, חודרת הלב, כמו שירו של החופית העולה משער הלילה ומפזרת את קולה בין הכוכבים הנופלים, רואת את השמש מאחורי חומות העולם; ושירתה של לות'יין שחררה את עול החורף, והמים הקפואים דיברו, והפרחים צצו מאדמת הקור בדרכי רגליה. אז נפרץ השתיקה על ברן, והוא קרא אליה, צועק "טינוויאל"; והארצות השיבו את השם.”

“מה כל אלה?" שאלה קלרי. "בקבוקוני מים קדושים, סכינים מבורכות, להבים מפלדה ומכסף," אמר ג'ייס, מערם את כלי הנשק על הרצפה לצדו, "חוט אלקטרום — לא ממש שימושי כרגע, אבל תמיד טוב שיהיו חלפים — כדורי כסף, קמעות הגנה, צלבים, מגני דוד—" "ישו," אמרה קלרי. "אני בספק אם הוא היה נכנס." "ג'ייס." קלרי נחרדה.”

“האור זורח על דרכנו”

“האור צריך לזרוח כדי שהחושך ידעך.”

“כוח הכבידה אינו שקול מול מי שנחוש להגיע אל הכוכבים”

“יש יותר אופניים גנובים בחניון שלי מאשר כוכבים בגלקסיה”