פיכחון

“אני, לעצמי, אני רוצה לראות את היום שבו החינוך – ובעזרתו, המוסריות, הנכונות, התעוזה והעשייה – יהפכו הרבה יותר נפוצים מאשר היום, ואשמח אם אוכל לתרום משהו להתקדמות כל מידה שיכולה להאיץ את התקופה השמחה הזאת.”

“כי נראה לי לעיתים כאלה שאיני מסוגל להתחיל חיים באמת, כי נראה לי שאיבדתי כל מגע, כל אינסטינקט לאמיתי, לאמיתי; כי בסופו של דבר קללתי את עצמי; כי לאחר הלילות הפנטסטיים שלי יש לי רגעים של שוברות שוברת, שמם מאיים! בינתיים, שומעים את הרעש וההתלהבות של ההמון בסערה החיים סביבך; שומעים, רואים, אנשים חיים באמת; רואים שהחיים עבורם אינם אסורים, שהחיים שלהם אינם נמלטים כמו חלום, כמו חזיון; שהחיים שלהם מתחדשים תמיד, תמיד צעירים, ואין שעה אחת מהם דומה לשנייה; בעוד שהדמיון כה רוחני, חד-צורני, עד כדי פשוטנות, נבהל בקלות, עבד של צללים, של הרעיון, עבד הענן הראשון שמכסה את השמש... מרגישים שהדמיון הבלתי-נעלם הזה מתעייף בסופו של דבר, מתעייף מהשימוש המתמיד בו, כי גדלים לבגרות”

“עופרת מוחקת ואז נעלמת, מגורשת מכל מה שהם שותים וזה נוקה, בורחת מן הכד כאילו זה הפנטזיה שלה”

“האמת הפשוטה ביותר על האדם היא שהוא יצור מוזר ביותר, כמעט במובן שהוא זר על הארץ. בכל רצינות, הוא נראה הרבה יותר כמי שמביא מנהגים זרים מארץ אחרת מאשר כיצור טבעי של מקום זה. הוא לא יכול לישון בעורו; הוא לא יכול לסמוך על אינסטינקטים שלו. הוא בו זמנית יצרן שמניף ידיים וציפורניים מופלאות, ובו זמנית מוגבל כמו עיוור. הוא מעוטר בתלושי בד מלאכותיים שנקראים בגדים; הוא מתמך בצלעות מלאכותיות שנקראות ריהוט. דעתו חופשית ומרתקת בדיוק כמו הגבלותיה. בין החיות, רק האדם מושך על ידי השיגעון היפהפה שנקרא צחוק, כאילו הוא נתקל בסוד כלשהו בצורת היקום עצמו, סוד מסתור שמזהיר את היקום עצמו. בין החיות, רק האדם מרגיש את הצורך להסיט את מחשבתו מהמציאות הבסיסיות של קיומו הגופני; להסתיר אותן כאלו הן נוכחות”