בושה

“לעולם אל תתבייש במי שאתה. הבושה האמיתית שייכת תמיד לאדם שנהנה להתבייש במי שאתה.”

“בטוח שאתה יכול להסתדר עם המטאטא הזה, פוטר? אמר קול קר, מתמשך. דראקו מאלפוי הגיע כדי להביט מקרוב, קראב וגויל ממש מאחוריו. כן, נראה לי שכן, אמר הארי כלאחר יד. יש לו הרבה תכונות מיוחדות, הא? אמר מאלפוי, עיניו מנצנצות ברשעות. חבל שהוא לא בא עם מצנח — במקרה שתתקרב יותר מדי לדמנטור. קראב וגויל גיחכו. חבל שאי אפשר לחבר לך עוד זרוע, מאלפוי, אמר הארי. אז היא הייתה יכולה לתפוס בשבילך את הסניץ'.”

“אני חשבתי שמר וילארד עזב אותי. חשבתי שהוא תכנן את זה מראש, אבל בודי אמר לא, אביו לא יכול היה לסבול את ריחות החולי, ובמיוחד לא את חולי בנו, כי הוא חשב שכל חולי הוא חולי רצון. לא היה למר וילארד יום אחד בחייו שבו היה חולה.”

“תפיסת המציאות של בני האדם נובעת מן ההתבוננות ביקום, המצוי במצב מתמיד של בריאה והרס. היקום שבו אנו נעים ופועלים מתקיים מעבר לאינטרסים, לתקוות, לציפיות ולשמחה האנושיים, ולכל צורות הסלידה, המאמץ, הכאב וההשפלה. העולם מתקיים מעבר לחלומותינו, לשירי האהבה שלנו, להתקפי האיוולת והחרדה שלנו; הוא מתקיים מעבר לחרטה, לייסורי המצפון ולבושה.”

“לא היות מודע הוא לא כה בושה, כמו שלא רצון ללמוד”

“מורים פוחדים מכל דבר פחות מכפי שהם פוחדים מאופנים בלתי-רגילים בבני נוער מוקדמים בשלביו הראשונים של ההתבגרות. זרם מסוים של גאונות יוצר עליהם רושם איום, משום שיש חור גדול בין גאונות לבין המקצוע ההוראה. כל מי שיש לו נגיעה של גאונות נראה למורים כפלא מרגש עוד מהרגע הראשון. מבחינתם, הם מגדירים את הגאונות הצעירות כאלה שטובות, בלתי-כבדות כבוד, שמעשנות בגיל ארבע עשרה, מתאהבות בגיל חמש עשרה, נמצאות בגיל שישה עשר במסעדות, קוראות ספרים אסורים, כותבות מאמרים סקנדליים, לעיתים מתביטות ישירות למורה בשיעור, מסומנות בספרי ההיעדרות כמרדנים, ומגיעות לדרגת מועמדים לקנסות חדר. מורה יועדיף לשאת בכמה ראשים טיפשים בכיתתו מאשר בגאון אחד, ויש לומר שיש לו טעם, משום שאין מטרתו ליצור אינטלקטים מופקעים”

“אדם היה בחלום גם כן; הוא עקב עם אצבעו את התבנית הערמומית של הדיו. הוא אמר: "אני יודע מה זה". כשהוא המשיך לעקוב אחריה על העור הגולח של רונאן, רונאן עצמו נעלם לחלוטין והטטואז' קטן וקטן. זה היה קשר קלטי בגודל עוגת קינוח, ואז אדם, שהפך לקבינסקי, אמר: "אני יודע מי אתם". הוא השתיק את הטטואז' בפיו והבלע אותו. רונאן התעורר בפתאומיות, מבושש וממלא שמחה. השמחה התפוגגה הרבה לפני שהבושה עזבה אותו. הוא לא ישן עוד.”

“השבט והתוכחה נותנים חכמה, אך ילד הנעזב לעצמו מביא בושה על אמו”

“אדם אמנותי מתחבר אל האנרגיה הרגשית ההרסנית של אשמה ובושה ואל הכמיהה לאהוב ולהיות ראוי לאהבה, והופך את הרגשות העוצמתיים הללו לכוח יצירתי.”

“ההשלכות של חיפוש אחר פופולריות אינן רק תחושת הבדידות הכרונית, אלא גם רצון להסתיר את פניך מעיני היקום.”

“אנו יכולים ללמוד ענווה אישית מפרקים שמולידים בושה ואשמה. לאחר שנפרוש מענייני העולם ונפיק לקחים מועילים מן החרפה האישית שלנו, עלינו לשוב ולחיות חיים תועלתניים המוקדשים להערכה של אמת, יופי ואהבה.”

“אתה בא מן האדון אדם ומן הגברת חוה, אמר אסלן. וזה גם כבוד דיו להרים את ראשו של הקבצן העני ביותר, וגם בושה דיו לכופף את כתפיו של הקיסר הגדול ביותר עלי אדמות. היה שבע רצון.”

“אם אני מבינה אותך כראוי, גיבשת השערה של אימה כזאת שכמעט אין לי מילים ל— מיס מורלנד היקרה, שקלי את טיבה הנורא של החשדות שאירחת בלבך. על סמך מה שפטת? זכרי את הארץ ואת התקופה שבה אנו חיים. זכרי שאנגלים אנו, שנוצרים אנו. התייעצי בשכלך שלך, בתחושת הסבירות שלך, בתצפיותייך שלך על מה שמתרחש סביבך. האם חינוכנו מכין אותנו לזוועות כאלה? האם חוקינו מעלימים עין מהן? האם אפשר היה לבצע אותן מבלי שיידעו עליהן, בארץ כזאת, שבה הקשרים החברתיים והספרותיים מצויים על בסיס כזה, שבה כל אדם מוקף בשכונה של מרגלים מרצון, ושבה הדרכים והעיתונים חושפים הכול? מיס מורלנד היקרה מכל, אילו רעיונות הרשת לעצמך להניח? הם הגיעו לקצה הגלריה, והיא, בדמעות של בושה, ברחה לחדרה שלה.”

“לא משנה כמה חטאים תעשה או כמה לאט תתקדם חזרה לעמקו של אלוהים, אתה עדיין הרבה לפני אדם שמעולם לא טעה ואינו יודע איך זה לטפס החוצה מבור של בושה ולהתרומם מעל פיתוייו.”

“אין פשעים שיש בהם אמתי בוז. עם כל פשע, ככל שיותר דם, יותר טראומה, יותר מרהיבים, יותר נראים מרהיבים, כך נראה, אך יש פשעים שמבישים, שמביכים, ללא כל טראומה, כך נראה, אף מידי בלתי נאים...”

“אנטיוכיה, שלום! כי החוכמה רואה, אותם אנשים אינם מסמיקים במעשים שחורים מן הלילה, לא יירתעו משום דרך כדי להרחיקם מן האור. חטא אחד, אני יודע, מעורר חטא אחר; הרצח קרוב לתאווה כשם שהלהבה לעשן. רעל ובגידה הם ידי החטא; כן, וגם המטרות להסיר את הבושה. לכן, פן ייגדע חיי כדי להשאיר אותך נקי, בבריחה אמנע מן הסכנה אשר אני ירא ממנה.”

“וַיִּתְעַכֵּב, כִּי לְהוֹצִיא אֶת הָאֱמֶת לְפִי הַשְּׁפָכָה הָיְתָה בְּלִי עֹרֶבֶת. לֹא הָיְתָה בְּשֵׂתֶם הַמַּחְשָׁבָה, אֶלָּא פַּחַד, פַּחַד זֶה הַזֶּה. וַיֵּדַע עַתָּה לָמָּה נִרְאֶה לוֹ הַחַיִּים הַשָּׁלוֹם בַּיָּם וּבְאֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַסְּפִינֹת כְּחַיִּים אַחֲרִיתִי אוֹ כְּחֲלֹם, בְּלִי תְּ”

“אם הפשלתי דמעה על ידך, יהי רצון שתיבש! אם דיברתי מילה רכה באוזניך, יהי רצון שתחריש אותך! אם נגעתי בך בשפתי, יהי המגע רעל לך! קללה על הגג הזה שנתן לי מחסה! צער ובושה על ראשך! חורבן על כל אשר לך!”

“הבושה שולטת בנו ובחיינו, היא מעצבת את הבחירות שאנחנו רק מצהירים עליהן באופן תיאורטי וצופים במה שקורה... עד כה זה מתנהל כמו בוט... אוטומטי!”

“חרפה היא בושה, האשמה, קלון, אי־הסכמה ויחס חסר כבוד כלפי עצמך. כשאתה נתון לחרפה, ההתנהגות שלך מראה זאת.”