מנוחה

“רחם!" צעק גנדאלף. "אם מתן הדעת תהיה הרפואה לתשוקתכם, אני אעביר את כל יתר ימי חיי בתשובות לכם. מה עוד תרצו לדעת?" "שמות כל הכוכבים, ושמות כל החיים, וההיסטוריה המלאה של ארדה, ואוברה-אינפין, ושל ימי הסערה," צחק פיפין. "לפני כן! מה פחות?”

“הם שולחים אדם שאף פעם לא יכול להישאר," היא לחשה. "שאף פעם לא יכול לקבל את הצעתי לחברות ליותר מאשר לזמן קצר. הם שולחים לי גיבור שאני לא יכולה שלא... בדיוק מסוג האנשים שאני לא יכולה שלא להתאהב בהם."...כששטתי אל תוך האגם הבנתי שהמוירות באמת היו אכזריות. הן שלחו לקליפסו מישהו שהיא לא יכלה שלא לאהוב. אבל זה עבד לשני הכיוונים. למשך שארית חיי אחשוב עליה. היא תמיד תהיה ה'מה אם' הגדול ביותר שלי.”

“אני מלמד שיעורים במשך 28 שבועות בשנה, אך בשאר הזמן אני עוסק במחקר ומכתיב ספרים.”

“כל אדם חייב ליישם את שיטת פתרון הבעיות המועדפת עליו כדי להתמודד עם שאלות קיומיות הנוגעות לחיים ולמוות, לחיות ולאהוב, לעבוד ולשחק, לנוח ולהיבנות מחדש.”

“תמשיך להרגיש מרירות רק כאשר תמשיך להפוך את מוחך לשביל הכניסה לטביעות רגליה של המרירות! כאשר אתה שומר על מוחך, אתה שומר על מוחך, אתה שומר על לבך, אתה שומר על גופך ואתה שומר על רוחך! תחנת המנוחה היחידה בגופך למרירות היא מוחך. אל תשכח! שמור על מוחך!”

“אני מאמינה שיימצא בכל מקום, שכפי שהכמורה היא, או אינה, מה שעליה להיות, כך גם שאר האומה.”

“אתה בחרת, במקום להקים יסוד יציב שיסדיר את מצפונו של האדם לנצח, כל מה שיש בו חריג, מטושטש ומסתורי.”

“אני אמנית, השיער שלי כמעט אף פעם לא מאולף ולעיתים אני ישנה עד הצהריים, הבית שלי מבולגן ואני מדברת אל הירח. אכפת לי פחות מהחומרים שאני חולקת עם העולם שלי ויותר מהתשוקה שבתוכי. אני אמנית, מה עוד אפשר לצפות? אני מלאה בנשמה, באהבה ובכל השאר.”

“אם איני יכול להיות אהבתך, הרשה לי להיות סיכת דש פשוטה, כדי שאוכל לנוח זמן מה על חזהך. אם איני יכול להיות אהבתך, הרשה לי להיות מטבע נשכח, כדי שאוכל לנוח זמן מה על ירכך. אם איני יכול להיות אהבתך, הרשה לי להיות סיגריה שאינה דלוקה, כדי שאוכל לנוח זמן מה בין שפתייך. אם איני יכול להיות אהבתך, הרשה לי לפחות להישאר במילים האלה, כדי שאוכל לנוח זמן מה במחשבותיך.”

“אדריאן התחיל לחייך והחזיק בידיים, ואז התקדם כמה צעדים אליי. "ואשר למי שאת, את כמוך – יפה, אומץ, חכמה מדי, ומתקפה עם קפה – כמו שהיה מאז היום שאני פגשתיך." בסוף, הוא הציב את "יפה" בראש רשימת התיאורים שלו. אבל לא היה צריך שזה יגע אותי. "שוחח רך," צחקתי. "את לא ידעת עליי כלום כשפגשנו לראשונה." "ידעתי שאת יפה," אמר. "רק תקוותי לשאר.”

“מה שמדהים הוא שאם צעירים היו מבינים עד כמה הצלחה בלימודים הופכת את שאר חייהם למעניינים הרבה יותר, הם היו יותר מוטיבציה. זה כל כך רחוק בזמן שהם לא יכולים להעריך מה זה אומר לגבי כל חייהם.”

“לא מספיק, הוא אמר, נותן לשערה להחליק בין אצבעותיו. אם אנשק אותך כל היום, כל יום, עד סוף חיי, זה לא יספיק.”

“אני כותבת הרבה שירים על אהבה, ואני חושבת שזה כי בעיניי אהבה נראית כמו דבר עצום ומסובך כזה. אבל נראה לי שפעם בכמה זמן, שני אנשים מצליחים לפענח את זה, שני אנשים מצליחים לעשות את זה נכון. ולכן אני חושבת ששאר האנשים, אנחנו מסתובבים ומפליגים בהקיץ על איך זה אולי יהיה. למצוא את אותה אהבה גדולה אחת, שבה פתאום כל מה שנראה כל כך מסובך, נעשה פשוט. וכל מה שפעם נראה כל כך לא נכון, פתאום נראה נכון, כי היית עם האדם שגרם לך להרגיש חסרת פחד.”

“היום, אדון, אני אעשה את מיטבי בעזרתך ולמען כבודך. אני מבינה שיש בעולם אנשים רבים ושונים עם מגוון דעות וציפיות. אני אתרכז בלהיות מי שרוצה לרצות את אלוהים, ולא מי שרוצה לרצות את עצמי או את בני האדם. את השאר אני משאירה בידיך, אדון. הענק לי חן בעיניך ובעיני בני האדם והמשך לעצב אותי בצלמו של בנך האהוב. תודה לך, אדון.”

“זהו דבר טוב לאין ערוך, טוב לאין ערוך, שאני עושה, ממה שעשיתי אי־פעם; זהו מנוח טוב לאין ערוך, טוב לאין ערוך, שאליה אני הולך, ממה שהכרתי אי־פעם.”

“ההיבט של הגולף בחיי לא הולך עם שאר חיי, שהם חיים קשוחים וסוערים. אני עוסק בפיתוח נדל״ן, שהוא העסק הקשה ביותר, ואני עושה זאת בעיר הקשה ביותר. אני מתמודד עם אנשים חסרי רחמים.”

“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והיתר הוא בנייה. שכן אם אנסה לאחוז בַּעצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכם אותו, אין הוא אלא מים החומקים מבין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה גם כן שיוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים. הלב הזה עצמו, שהוא שלי, יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי בדבר קיומי ובין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של חדרי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובו בזמן גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“כאשר הזריחה מתרוממת מעל האופק, האם אין היא לוחשת את ההזדמנות לנסות שוב. ואם היום חולף ומאמצינו נבלמו בידי קללת חוסר הביטחון שלנו או קהו לנוכח אתגרי החיים, האם אין השקיעה מזמינה אותנו לנוח לפני שהיא לוחשת את אותו המסר בבוקר שלמחרת?”

“אם אנחנו, שיש בנו רוח הקודש החיה ופועלת בקרבנו, מועדים ונכשלים, איזו תקווה יש לשאר העולם?”

“באנחה הוא תפס את הכיסא שלו וקם ממנו, ואז כתב על הלוח: איך אי פעם נצא מהמבוך הזה של סבל? - א.י. 'אני משאיר את זה ככה להמשך הסמסטר,' הוא אמר. 'כי כל מי שאי פעם איבד את הדרך בחיים הרגיש את ההצקה הבלתי פוסקת של השאלה הזו. בשלב מסוים כולנו מרימים את הראש ומבינים שאנחנו אבודים במבוך, ואני לא רוצה שנשכח את אלסקה, ואני לא רוצה שנשכח שגם כשנראה שהחומר שאנחנו לומדים משעמם, אנחנו מנסים להבין איך אנשים ענו על השאלה הזו ועל השאלות שכל אחד מכם הציג בעבודות שלו – איך מסורות שונות התמודדו עם מה שצ'יפ, במבחן הסופי שלו, כינה 'הגורל המר של אנשים בחיים'.'”