התקדמות

“התזה הכללית שלי הייתה כמעט כזו: האמנים הרעילו את העולם בכך שהם היו מתקדמים באופן בלתי צודק, בלתי נדרש וזמני. הפוליטיקאים חייבים להיות מתקדמים, כלומר חייבים לחיות בעתיד, כי הם יודעים שהם עשו רק רע בעבר. אך האמנים, שסבלו צדק מאז תחילת העולם, שייתכן שהיו האנשים היחידים שסבלו צדק גם בתחילת העולם, כשהם ציירו כלי חרס או תכננו ציורי קיר פרימיטיביים על הסלע בזמן שאחרים לחמו או הקריבו קרבנות אדם, אין להם זכות להזלזל בעבר שלהם.”

“ללא שאתה מנסה להבין את החיים, עליך לחיות אותם. הִצְמֵחַ סיבה לחיות וְהִתְקַדְּמֵי בַדֶּרֶךְ הַזֹּאת יוֹמָם יוֹמָם.”

“לעולם אל תסטה מן הדרך הנכונה, ותשתפר”

“בואו נהיה שמחים כפי שהחיים מתעצבים; הכול כבר הוכרע ונגזר להיות כך, ואיננו יכולים לשנות דבר אלא אם נשנה תחילה את עצמנו.”

“אמריקה ואסלאם אינן תחרותיות ואינן צריכות להיות בתחרות. במקום זאת, הן מתחפפות ומחליפות ערכים משותפים של צדק ותקווה, סובלנות וכבוד לכל בני האדם.”

“הרוכסן מחליף את הכפתור, ולאדם חסר בדיוק אותו פרק זמן כדי לחשוב בזמן שהוא מתלבש עם שחר, שעה פילוסופית, ולפיכך שעה מלנכולית.”

“פעם היה ילד,” אמר ג׳ייס. קלרי קטעה אותו מיד. “ילד צייד צללים?” “כמובן.” לרגע צבע שעשוע קודר את קולו. ואז הוא נעלם. “כשהילד היה בן שש, אביו נתן לו בז לאילוף. בזים הם עופות דורסים — ציפורי הרג, אמר לו אביו, ציידי הצללים של השמיים. “הבז לא אהב את הילד, וגם הילד לא אהב אותו. המקור החד שלו הטריד אותו, ועיניו הבהירות תמיד נדמה היה שהן עוקבות אחריו. הוא היה מסתער עליו במקור ובטפרים כשהתקרב: במשך שבועות פרקי ידיו וכפות ידיו דיממו תמיד. הוא לא ידע זאת, אבל אביו בחר בז שחי בטבע יותר משנה, ולכן כמעט אי אפשר היה לאלף אותו. אבל הילד ניסה, כי אביו אמר לו להפוך את הבז לצייתן, והוא רצה לרצות את אביו. “הוא נשאר עם הבז כל הזמן, השאיר אותו ער על ידי דיבור אליו ואפילו השמעת מוזיקה בשבילו, כי ציפור עייפה אמורה להיות קלה יותר לאילוף. הוא למד את הציוד: הרצועות, הברדס, הרצועה שקשרה את הציפור לפרק ידו. היה עליו להשאיר את הבז עיוור, אבל הוא לא הצליח להביא את עצמו לעשות זאת — במקום זאת ניסה לשבת במקום שבו הציפור יכלה לראות אותו, בעודו נוגע בכנפיה ומלטף אותן, בתקווה שתסמוך עליו. הוא האכיל אותה מידו, ובהתחלה היא לא אכלה. אחר כך אכלה בפראות כזאת שהמקור שלה חתך את עור כף ידו. אבל הילד שמח, כי זו הייתה התקדמות, וכי רצה שהציפור תכיר אותו, גם אם תצטרך לבלוע את דמו כדי שזה יקרה. “הוא התחיל לראות שהבז יפהפה, שכנפיו הצרות נבנו למהירות התעופה, שהוא חזק ומהיר, עז ועדין. כשהוא צלל אל הקרקע, הוא נע כמו אור. כשהוא למד להקיף ולחזור אל פרק ידו, הוא כמעט צעק משמחה. לפעמים הציפור הייתה קופצת אל כתפו ומכניסה את מקורה לשערו. הוא ידע שהבז שלו אוהב אותו, וכשהיה בטוח שהוא לא רק מאולף אלא מאולף לחלוטין, הלך אל אביו והראה לו מה עשה, מצפה שיתגאה בו. “במקום זאת אביו לקח את הציפור, שכעת הייתה מאולפת ובוטחת, בידיו ושבר את צווארה. ‘אמרתי לך להפוך אותה לצייתנית,’ אמר אביו, והשליך את גופה חסר החיים של הבז אל הקרקע. ‘במקום זאת, לימדת אותה לאהוב אותך. בזים אינם אמורים להיות חיות מחמד אוהבות: הם עזים ופראיים, אכזריים ואכזריים. הציפור הזאת לא אולפה; היא נשברה.’ “אחר כך, כשאביו עזב אותו, הילד בכה על חיית המחמד שלו, עד שלבסוף שלח אביו משרת לקחת את גופת הציפור ולקבור אותה. הילד לא בכה עוד לעולם, והוא לא שכח לעולם את שלמד: שאהבה היא הרס, ושלהיות נאהב פירושו להיות זה שנהרס.”

“כשאנחנו מתקדמים במהירות, זה מזין את הרגשות שלנו. ואז, כשיש תקופה של המתנה או כשאנחנו מגיעים למישור, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו באמת מחויבים והאם נמשיך לראות את הדברים עד הסוף או נוותר.”

“התהליך שיצא מהאמבה לאדם נראה בפני הפילוסופים כהתקדמות ברורה, אך לא ידוע אם האמבה תסכים עם דעה זו.”

“בדיוק כפי שרוב אם לא כל הנערים העניים נושאים עיניהם אל גברים עשירים ושואפים להיות יום אחד כאלה, כך רוב אם לא כל המדינות הלא מפותחות והמתפתחות נושאות עיניהן אל מדינות מפותחות ושואפות להיות יום אחד כאלה.”

“האמן/י כי מוחו של ילדך הוא כוכב לכת מתפתח המסתובב במהירות משלו. באופן טבעי הוא יימשך אל נושאים מסוימים או ידחה אותם.”

“חוסר תקווה הוא כישלון מקדים במעטפה מוסווית. אנשים נעשים משותקים עד כדי חלומות מרותקים למיטה רק משום שהם אינם מאמינים שהם יכולים לנקוט צעדים מתקדמים עם החלומות האלה.”

“התקדמות הנשים הייתה מאמץ קולקטיבי.”

“ואני חשבתי, לפני שמונה שנים, כשהתחלתי למפות בזהירות את התקדמותו של American Gods, וטבלתי בעצבנות את בהונותיי במי הבלוגינג, האם הייתי מדמיין עתיד שבו, במקום לתעד את תהפוכות הבאתו של ספר לעולם, אכתוב על כוסות תה קמומיל קרות שחסרות לי, ולא אפילו באופן מעניין? ואז חשבתי, כן. נשמע בערך נכון. יום הולדת שמח, בלוג, לשמונה שנים.”

“אמא גיניאן ענתה על מכתביי והוזמנתי לארוחת צהריים בביתה. שם ראיתי לראשונה את כוס הנגיש. המים היו מכילים מספר פרחים של רוזמרין צוף צפים, ודמייתי שמדובר בסוג של מרק יפני שקוף לאחר הארוחה, ואכלתי כל חלק ממנו, כולל הפרחים הקרישים הקטנים. אמא גיניאן לא אמרה דבר, ורק מאוחר יותר, כשסיפרתי לבת דעת צעירה מכלג' שאני מכירה על הארוחה, למדתי מה שעשיתי.”

“על כולנו לפעול בהרמוניה זה עם זה כדי לעמוד על מה שנכון, להשמיע את קולנו למען מה שצודק, ותמיד להעלות כל תיקון, כדי שהבורות תהפוך לידיעה והצדק לעולם לא יישכח. בכל פעם שאדם מאפשר למעשי בורות לקרות, הוא מעכב את התקדמותנו לעבר שינוי אמיתי. כל אדם, מולקולה ודבר חשובים. אנו נעשים אחראים למעשיהם של אחרים ברגע שאנו נעשים מודעים למה שהם עושים לא כשורה ומחדלים להזכיר להם מה נכון.”

“טוב יותר רקטה שנפלה מאשר לעולם לא הבזק אור. דנטה שמר מקום ב"גהינום" שלו לאלה שחיים בזדון בעצב — קודרים באוויר המתוק, הוא אומר. ה"honour" שלך הוא כולו בושה ופחדנות והיענות. טהור מכתם! אבל האמן הוא הפושע הסודי בקרבנו. הוא סוכן הקִדמה נגד הסמכות. אתה צודק להיות מלומד. מלומד הוא כולו קפדנות, אמן אינו כזה כלל. האמן מוכרח לשקר, לרמות, להטעות, להיות לא נאמן לטבע ובז לִהיסטוריה. הפכתי את חיי לאמנותי וזה היה הצלחה גמורה. להבת ההקרבה שלי הטילה את אורה לכל פינה בארץ שבה ישבו אינספור צעירים, כל אחד בחשכתו שלו. מה הייתי עושה במגארה!? — תחשוב מה הייתי מחמיץ! הערתי את דמיונו של המאה. חבטתי את ראשיהם של רסקין ופייטר זה בזה, ומהחומרה המוסרית של האחד ומהנשמה האסתטית של האחר יצרתי אמנות שהיא פילוסופיה היכולה להביט במאה העשרים בעיניים. היה לי גאונות, זוהר, תעוזה, לקחתי אחריות על המיתוס שלי. טבלתי את מטהי בכוורת הדבש הפראי. טעמתי מתיקות אסורה ושתיתי את המים הגנובים. חייתי בנקודת המפנה של העולם, שם הכול התעורר מחדש — הדרמה החדשה, הרומן החדש, העיתונות החדשה, הנהנתנות החדשה, הפגאניות החדשה, ואפילו האישה החדשה. היכן היית אתה כשכל זה קרה?”

“כל הצלחה וכל שמץ של התקדמות הם אבן בניין לצעד הבא שלך.”

“מטרה מבטיחה התקדמות. אבל מגיעים הרבה יותר רחוק בלי מטרה.”

“עקביות היא דבר טוב, אבל התקדמות היא טובה יותר.”