“טוב יותר רקטה שנפלה מאשר לעולם לא הבזק של אור. דנטה שמר מקום ב"אינפרנו" שלו לאלה שחיים במכוון בעצב — קודרים באוויר המתוק, הוא אומר. ה"כבוד" שלך הוא כולו בושה ופחדנות והיענות. טהור מכתם! אבל האמן הוא הפושע הסודי בקרבנו. הוא סוכן הקדמה נגד הסמכות. אתה צודק להיות מלומד. מלומד הוא כולו קפדנות, אמן אינו כזה כלל. האמן מוכרח לשקר, לרמות, להטעות, להיות לא נאמן לטבע ובז להיסטוריה. הפכתי את חיי לאמנותי וזה היה הצלחה גמורה. להבת ההקרבה שלי הטילה את אורה לכל פינה בארץ שבה ישבו אינספור צעירים, כל אחד בחשכתו שלו. מה הייתי עושה במגארה!? — תחשוב מה הייתי מחמיץ! הערתי את דמיונו של המאה. חבטתי את ראשיהם של רסקין ופייטר זה בזה, ומהחומרה המוסרית של האחד ומהנשמה האסתטית של האחר יצרתי אמנות שהיא פילוסופיה היכולה להביט במאה העשרים בעיניים. היה לי גאונות, זוהר, תעוזה, לקחתי אחריות על המיתוס שלי. טבלתי את מטהי בכוורת של דבש פראי. טעמתי מתיקות אסורה ושתיתי את המים הגנובים. חייתי בנקודת המפנה של העולם, שם הכול התעורר מחדש — הדרמה החדשה, הרומן החדש, העיתונות החדשה, הנהנתנות החדשה, הפגאניות החדשה, ואפילו האישה החדשה. היכן היית אתה כשכל זה קרה?”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←