שירה

“הוא יודע שיקום מחדש, ויתחיל מחדש, נקי וטהור.”

“כתיבת שירה היא מצב של ריחוף חופשי”

“לא קראתי שירה כי מטרתי הייתה לעבור את הספרות האנגלית בפרוזה, מ־א עד ז. אבל זה היה שונה. התחלתי לבכות. המשחק הלא מוכר והנהדר הפך את היום לנשימה. והדברים שהפך אותם לנשימה היו משפחה נכשלת נוספת — הראשונה לא הייתה באחריותי, אך כל ילד מאומץ מאשים את עצמו. הכישלון השני היה בוודאי באחריותי. הייתי מבולבלת בנושאי מין וזהות, ומתסכלת מהבעיות הפרקטיות המישיות של איפה לחיות, מה לאכול, ומה לעשות בבחינות הבגרות. לא היה לי מי שיעזור לי, אך ט. אס. אליוט עזר לי. כשאנשים אומרים שהשירה היא ניחוח, או בחירה, או עבור המעמד הבינוני החינוכי, או שלא צריך לקרוא אותה בבית הספר כי היא חסרת רלוונטיות, או כל דברים מוזרים וקטנים שנאמרים על השירה ותפקידה בחיינו, אני חושדת שהאנשים האומרים זאת חיו חיים קלים. חיים קשים צר”

“כשאדם מדבר מן הלב, ברגע האמת שלו, הוא מדבר שירה.”

“לים, לים! הקורמים הלבנים צועקים, הרוח נושבת והגל הלבן נופל, מערב, מערב, השמש העגולה נופלת, אני, אני, אני שומע את הקריאה, קול עמי שיצאו לפני, אנא, אני עוזב את היער שגדל אותי, כי ימינו מתמעטים וימיםינו מתחלפים. אני אצא אל המים הרחבים לבדי, אורכים הגלים בשפת הים האחרון, מתוקים הקולות באי האבוד שמקריאים, בארססיאה, בארץ האלפים שאין אדם מגלה, ארץ עמי לעולם, שם לא נופלים העלים.”

“צדקתי, בזיל, הלא כן, כשלקחתי את אהבתי מן השירה, וכשמצאתי את אשתי במחזותיו של שייקספיר? שפתיים ששייקספיר לימד לדבר לחשו את סודן באוזני. זרועותיה של רוזלינד היו כרוכות סביבי, ונשקתי את ג'ולייט על פיה.”

“איזו חבורה מגעילה,” הוא אומר, ומביט ישר לתוך עיניי. אני המומה שהוא יכול לראות אותה. עדינה למגע ורגישה מכל צד, החבורה עמוקה יותר מימים. ידי נעה אוטומטית אל חזי. המדע לימד אותי בביטחון מוצדק שלבי היה מקובע בבית החזה שלי, אבל החיים מאז הראו לי אחרת. לבי, למעשה, משתלשל מסבך של חוטים. קצותיהם נתפסים בחוזקה בידי אנשים רבים, שמושכים ומשחררים, לאחר שגרמו במשך הזמן לחבורות כואבות רבות. אני בוכה כי לרוב האנשים הן אינן נראות. “איזו חבורה מגעילה,” הוא חוזר, ומושך בלבי האומלל. עיניו הטובות נוטשות את עיניי כשאני מרגישה לחיצה על זרועי. הוא מסובב אותה מספיק כדי להראות לי כתם קטן ועגול של סגול, שמסביבו הילה צהבהבה וחולנית. “אה. המרפק שלי.” אני משחררת את האוויר מריאותיי בנשיפה. חבורה נוספת נוצרת במקום שבו לבי פגע ברצפה. הוא נמשך שוב למעלה. “אני יכול לעשות משהו בשבילך?” אני רואה בעיניו את דמותו הממוזערת של אצבע — האצבע שלו — כרוכה באחד החוטים המשתלשלים. הוא מושך ואני מרגישה זאת. “לא,” אני משיבה לשאלתו. אבל זה שקר. יש משהו שהוא יכול לעשות, יחד עם כל מי שאוחז בחלק מן הרשת הסבוכה סביב לבי. הלוואי שהיו משחררים אותו ברחמים.”

“מוזר איך פיסת שירה פועלת במוח וגורמת לרגליים לנוע בקצב שלה לאורך הדרך.”

“כל שירה רעה נובעת מתחושה אמיתית”

“אהוב את מה שהוא פשוט ויפה. אלה הם הדברים החיוניים.”

“רוחות הדמיון, המוזיקה והשירה הבלתי‑חישוביות, פני הילדה, שירת הציפור או מראה האופק, תמיד מנפחות את המבנה המלא של הרוע.”

“האמנים היחידים שהכרתי שהיו נעימים באופן אישי הם אמנים גרועים. אמנים טובים קיימים רק במה שהם יוצרים, ולכן הם משעממים לחלוטין במי שהם. משורר גדול, משורר ממש גדול, הוא היצור הלא-פואטי ביותר. אבל משוררים נחותים מרתקים לחלוטין. ככל שהחרוזים שלהם גרועים יותר, כך הם נראים יותר ציוריים. העובדה שפשוט פרסמת ספר של סונטות ממוצעות עושה אדם בלתי ניתן להתעלמות. הוא חי את השירה שהוא לא מצליח לכתוב. האחרים כותבים את השירה שהם לא מעזים לממש.”

“בגדול ובקטן אני שוכב אך במקום אחד אני נשאר”

“אל תתעניין באלה שמבטיחים יותר מדי.”

“אף משורר לא היה נועז להרים עט לכתוב, עד שהדיו שלו נרקח בנשימות של אהבה.”

“אחרים, בדרך כלל, כה בלתי משמעותיים עבורנו עד שבעת שניתן להם את הסמכות לגרום לנו כאב או שמחה כה גדולים, הם נראים כאילו הם משתייכים לעולם אחר, מוקפים בשירה, הופכים את חיינו למאורע רחב, מלא רגישות, עליו אנחנו ואנחנו עצמנו נמצאים במגע מתמיד, יותר או פחות.”

“אנחנו נשרפים כמו כנף עוף שנשארה על הגריל של מנגל בחוץ אנחנו לא רצויים ונשרפים אנחנו נשרפים ולא רצויים אנחנו לא רצויים נשרפים בעודנו רוחשים ומטוגנים עד העצם הגחלים של ה״תופת״ של דנטה יורקות ומפצפצות מתחתינו ומעלינו השמיים הם יד פתוחה ומילותיהם של חכמים אינן מועילות זה לא עולם נחמד, עולם נחמד זה לא ...”

“היא צעקה, והיוקרה הטבעית של האישה הביתית מהמעמד הבינוני עלתה פתאומית אל פני השטח, דרך התרבותיות המותאמת של "האישה הקלה". אנשים שסיפקו לעצמם את הנאה מפעילות של "לקיחת דברים", שפירשו שירה, זלזלו בחישובים חומריים של רווח והפסד, וטיפחו אידיאלים של כבוד ואהבה – היא סיווגה אותם כקבוצה נפרדת, עליונה מכל שאר האנושות.”

“הרוחניות היא שירת החוויה שלנו. המדע הוא המדד של המציאות שלנו. יחד, הם יוצרים את מהות האנושיות שלנו.”

“לא יכולתי להבחין בין עובדה לבדיה, או אם החלום היה אמיתי. הנבואה היחידה שהייתה לי בוודאות בעולם הזה הייתה אתה. הייתי נוגעת בתווי פניך באיטיות של סנטימטר אחר סנטימטר. אהבת זקן והעזת את המחיר, הדיבור המבושם סחרר אותי עד לא־מציאות, ומצאתי שחושיי אבדו.”