“איזו חבורה מגעילה,” הוא אומר, ומביט ישר לתוך עיניי. אני המומה שהוא יכול לראות אותה. עדינה למגע ורגישה מכל צד, החבורה עמוקה יותר מימים. ידי נעה אוטומטית אל חזי. המדע לימד אותי בביטחון מוצדק שלבי היה מקובע בבית החזה שלי, אבל החיים מאז הראו לי אחרת. לבי, למעשה, משתלשל מסבך של חוטים. קצותיהם נתפסים בחוזקה בידי אנשים רבים, שמושכים ומשחררים, לאחר שגרמו במשך הזמן לחבורות כואבות רבות. אני בוכה כי לרוב האנשים הן אינן נראות. “איזו חבורה מגעילה,” הוא חוזר, ומושך בלבי האומלל. עיניו הטובות נוטשות את עיניי כשאני מרגישה לחיצה על זרועי. הוא מסובב אותה מספיק כדי להראות לי כתם קטן ועגול של סגול, שמסביבו הילה צהבהבה וחולנית. “אה. המרפק שלי.” אני משחררת את האוויר מריאותיי בנשיפה. חבורה נוספת נוצרת במקום שבו לבי פגע ברצפה. הוא נמשך שוב למעלה. “אני יכול לעשות משהו בשבילך?” אני רואה בעיניו את דמותו הממוזערת של אצבע — האצבע שלו — כרוכה באחד החוטים המשתלשלים. הוא מושך ואני מרגישה זאת. “לא,” אני משיבה לשאלתו. אבל זה שקר. יש משהו שהוא יכול לעשות, יחד עם כל מי שאוחז בחלק מן הרשת הסבוכה סביב לבי. הלוואי שהיו משחררים אותו ברחמים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←