פגאניזם (If you need a more poetic or concise term for a quotes site, consider:) אמונות עתיקות דרכי הטבע חיי הטבע

“אומרים לעיתים קרובות הביקורתנים על מקורות הנצרות שטקסים מסוימים, תהלוכות או ריקודים הם למעשה מקורם בפגאניזם. הם יכולים לומר בדיוק את אותו הדבר לגבי רגלינו – שהן מקורן בפגאניזם. אף אחד מעולם לא סתר שהאנושות הייתה אנושית עוד לפני שהייתה נוצרית, ואף כנסייה לא יצרה את הרגליים שבהן הלכו האנשים, או רקדו – בשביל צלייה או בבלט. מה שניתן לטעון באמת, וזאת עם כוח משכנע מסוים, הוא שבאזורים בהם קיימה כנסייה כזו, היא שמרה לא רק על התהלוכות אלא גם על הריקודים; לא רק על הקתדרלה אלא גם על הקרניבל. אחד מהאישורים העיקריים של התרבות הנוצרית הוא שמרתה דברים מקורם בפגאניזם.”

“אין הבדל בין פגאניות עתיקה לפגאניות מודרנית. לנצרות יש חמישה אלים: שלושה שמתאגדים נגד אחד, שלכאורה הצליח לעמוד על שלו במשך אלפי שנים, ואם האלוהים, שסוגדים לה באותה רמה כמו שאר חברי הרביעייה”

“אלה המדינות באירופה אשר עדיין מושפעות מהכמורה, הן בדיוק המדינות שבהן עדיין יש שירה וריקוד ולבוש צבעוני ואמנות בחוץ. הדוקטרינה והדיסציפלינה הקתולית יכולות להיות קירות, אך הן קירות של מגרש משחקים. הנצרות היא רקע היחיד ששרד את הנאה של הפגניזם. אולי נדמה לנו על ילדים משחקים על העשב הפשוט והמפוספס של גבעה גבוהה באי בים. כל עוד היה קיר סביב צוק הקצה הם יכלו להטיס עצמם בכל משחק פראי ולהפוך את המקום לגן נוער רועש ביותר. אך הקירות נהרסו, והשאירו את הסכנה הגולה של החוף. הם לא נפלו; אך כשחבריהם חזרו אליהם, הם כולם התכנסו בהלה במרכז האי, והשירם חדל.”

“טוב יותר רקטה שנפלה מאשר לעולם לא הבזק אור. דנטה שמר מקום ב"גהינום" שלו לאלה שחיים בזדון בעצב — קודרים באוויר המתוק, הוא אומר. ה"honour" שלך הוא כולו בושה ופחדנות והיענות. טהור מכתם! אבל האמן הוא הפושע הסודי בקרבנו. הוא סוכן הקִדמה נגד הסמכות. אתה צודק להיות מלומד. מלומד הוא כולו קפדנות, אמן אינו כזה כלל. האמן מוכרח לשקר, לרמות, להטעות, להיות לא נאמן לטבע ובז לִהיסטוריה. הפכתי את חיי לאמנותי וזה היה הצלחה גמורה. להבת ההקרבה שלי הטילה את אורה לכל פינה בארץ שבה ישבו אינספור צעירים, כל אחד בחשכתו שלו. מה הייתי עושה במגארה!? — תחשוב מה הייתי מחמיץ! הערתי את דמיונו של המאה. חבטתי את ראשיהם של רסקין ופייטר זה בזה, ומהחומרה המוסרית של האחד ומהנשמה האסתטית של האחר יצרתי אמנות שהיא פילוסופיה היכולה להביט במאה העשרים בעיניים. היה לי גאונות, זוהר, תעוזה, לקחתי אחריות על המיתוס שלי. טבלתי את מטהי בכוורת הדבש הפראי. טעמתי מתיקות אסורה ושתיתי את המים הגנובים. חייתי בנקודת המפנה של העולם, שם הכול התעורר מחדש — הדרמה החדשה, הרומן החדש, העיתונות החדשה, הנהנתנות החדשה, הפגאניות החדשה, ואפילו האישה החדשה. היכן היית אתה כשכל זה קרה?”

“התרבות המערבית המודרנית הפכה לתערובת של פגאניות ונצרות. אנחנו שילוב של שתיהן. אנחנו מדברים על אלוהים, אבל לעיתים קרובות אנחנו מתנהגים כאילו היינו אתאיסטים.”