זיכרון

“אֵלֵךְ עִמָּךְ, זִכְרוֹן לְזִכְרוֹן, הַדֶּרֶךְ הַמְשׁוּתָף, הַנְּצָח הַמְשׁוּתָף. אֵלֵךְ עִמָּךְ. הָעֶבֶר קוֹמֵץ לִי. הוּא אֵינוֹ אַחֲרַי. הוּא נִרְאֶה לְפָנַי. מַה אֵיךְ יִכּוֹל לְהִתְפּוֹל עָלַי אִם אֶתְחַלֶּה לָרָץ?”

“מהירה כשינוי מזג האוויר, היא הופיעה מאיפשהו, ואז התאדתה, והותירה רק זיכרון.”

“ההנאה שבלזכור נלקחה ממני, כי כבר לא היה עוד עם מי לזכור. זה הרגיש כאילו לאבד את מי שזכר איתך פירושו לאבד את הזיכרון עצמו, כאילו הדברים שעשינו היו פחות ממשיים וחשובים מכפי שהיו שעות קודם לכן.”

“ביתו היה רק כאב חמור ומתמשך בחלקו האחורי של הזיכרון. עייפות בראייו.”

“שנים רבות עברו מאז הלילה ההוא. הקיר של המדרגות אליו צפתתי באור נריו של הילד העולה בהדרגה נהרס מזמן. ובאני עצמי, גם כן, הרבה דברים נהרסו שסברתי שהם יישארו לנצח, ודברים חדשים עלו במקומם, והם יולידו סבלות חדשות ושמחות חדשות שאותן לא יכולתי לחזות באותם ימים, בדיוק כמו שהקודמות קשות להבין עכשיו.”

“רגעים מולידים זיכרונות חדשים”

“אתה יודע, יש סיבה לכך שאנחנו יכולים לזכור, אמרה [קטרינה] ברכות יותר. הרבה יותר קל כשיש לחיים שלך תאריך תפוגה. זה אולי חשוב יותר עבורנו.”

“בצעירותו של האדם חולם על כך שיקבל את ליבו של האישה שאוהב, מאוחר יותר מספיק לו הרגש שיש לו את ליבו של אישה כדי להיפתע באהבה אליה. ובגיל חמישים, בגיל שבו נראה ש—כשאנו מחפשים באהבה בעיקר את הנאה אישית—הטעם בבעת האישה צריך לשחק תפקיד מרכזי בהרבה יותר בהרגעתה, אהבה יכולה להיווצר, אהבה גופנית ביותר, ללא כל בסיס ברצון. בזמן זה בחייו כבר נפגע האדם פעמים רבות מחיצים של אהבה; היא כבר לא מתפתחת ממנה עצמה, משרתת חוקים בלתי-ניתנים להבנה ובלתי-נמנעים, מול הלב הפאסיבי והמפתיע שלו. אנחנו מגיעים לעזרתה; אנחנו משחזרים אותה בזיכרון ובהצעה; מזהים אחד מתסמיניה, זוכרים ומחזירים את השאר.”

“היופי הוא אחד מן העובדות הגדולות של העולם, כמו אור השמש, או האביב, או ההשתקפות במים האפלים של אותו קונכיית כסף שאנו קוראים לה הירח. יש לך רק שנים מעטות שבהן תוכל לחיות באמת, בשלמות, ובמלואך. כאשר נעורייך יחלפו, יחלוף עמם גם יופייך, ואז תגלי לפתע שלא נותרו לך עוד ניצחונות... הזמן מקנא בך, ונלחם בשושנותייך ובוורדייך. תיעשי צהבהבה, ושקועה-לחיים, וקהת-עין... אה! הביני את נעורייך בעודך מחזיקה בהם. אל תבזבזי את הזהב של ימייך, בהאזנה למשעממים, בניסיון לשפר את חסרי התקנה, או בהענקת חייך לבורים, לפשוטים ולוולגריים... חיי! חיי את החיים הנפלאים שבתוכך! אל תאבדי דבר. היי תמיד מחפשת תחושות חדשות. אל תפחדי משום דבר... העולם שייך לך לעונה... כמה טרגי יהיה אם תתבזבזי. שכן קצר כל כך הזמן שבו יימשכו נעורייך. פרחי ההרים הפשוטים קמלים, אך הם פורחים שוב. הלבורנום יהיה צהוב ביוני הבא כפי שהוא עכשיו. בעוד חודש יהיו כוכבים סגולים על הקלמטיס, ושנה אחר שנה הלילה הירוק של עליו יחזיק את כוכביו הסגולים. אך את נעורינו לעולם איננו מקבלים בחזרה. פעימת השמחה שפועמת בנו בגיל עשרים נעשית אטית. אברינו כושלים, חושינו נרקבים. אנו מידרדרים לבובות מחרידות, רדופות בזיכרון התשוקות שמפניהן פחדנו יותר מדי, והפיתויים המעודנים שלא היה לנו האומץ להיכנע להם... נעורים! נעורים! בעולם אין דבר מלבד נעורים.”

“אל תפחד עוד כל עוד זיכרונה מקיף אותך כרוח רפאים… אל תבכה עוד כל עוד היא בוכה עליך כמו ערבה.”

“כשהתערבבו הנוזל החם עם הקרמילים על לשוני, עבר רעד דרך גופי ונתקתי, מוקד לשעשוע הנפלא שמתרחש בי. חן יפה, נפרד, בלי כל רמז לגביו, פלש לחושי. וברגע אחד הפכו כל תלאות החיים ליושנות, אסונותיה חסרי משמעות, קצרות ימיהם מוטעות – הסנסציה החדשה השפיעה עלי כמו האהבה, מלאה אותי בתכולה יקרה; או אפילו לא הייתה בתוכי, אלא אני הייתי בתכולה. ... מאין באה? מה היא אומרת? איך אוכל לתפוס ולהבנה? ... ופתאום התגלתה הזיכרון. הטעם היה של החתיכת מדלן הקטנה, שאותה בימי ראשון בבוקר קומברי (כי אז לא יצאתי לפני התפילה), כשבאתי לברך אותה בחדרה, נותנת לי אמי, טבולה תחילה בגביע התה או החבית שלה. ראיית המדלן לא זימנה דבר בזיכרוני עד שטעמתי אותה. וכל זה”

“הזיכרון הוא המתעתע הגדול. אולי ישנם כמה יחידים שהזיכרונות שלהם פועלים כמו הקלטות על סרט, תיעודים יומיים של חייהם שלמים בכל פרט ופרט, אבל אני איני אחד מהם. הזיכרון שלי הוא טלאי של התרחשויות, של אירועים לא רציפים שנתפרו בערך זה לזה: החלקים שאני זוכר, אני זוכר במדויק, בעוד שקטעים אחרים נדמה שנעלמו לחלוטין.”

“זה החיים, היא אמרה לי, כשצפינו בגור רודף אחרי זנבו. זה מה שאני רוצה להיות אחר כך. צחקתי. את תסיימי בתור חתול, אמרתי לה. הם לא צריכים אף אחד אחר. אני צריכה אותך, היא השיבה. ובכן, אמרתי. אולי אחזור בתור קטניפ.”

“אני אכן מאמין כי אתה חושב את אשר עתה אתה מדבר, אך את אשר אנו מחליטים אנו מרבים להפר. התכלית אינה אלא שפחת הזיכרון, ילידת אלימה, אך תקפה דלה, אשר עתה, כפרי בוסר, דבקה בעץ, אך נופלת, מבלי שתזדעזע, כאשר היא מבשילה. הכרחי ביותר שנשכח לשלם לעצמנו את אשר לנו כלפי עצמנו הוא חוב. את אשר לעצמנו בתשוקה אנו מציעים, עם תום התשוקה, מאבד המעשה את תכליתו.”

“מקבת: מה שלומה של חולתך, רופא? רופא: לא כל כך חולה, אדוני, כמו שהיא מוטרדת מדמיונות צפופים המתקרבים, המונעים ממנה מנוחה. מקבת: רפא אותה מזה! האין אתה יכול להעניק מרפא לנפש חולה, לעקור מן הזיכרון יגון מושרש, למחות את צרות המוח הכתובות בו, ובאיזו תרופת שכחה מתוקה לטהר את החזה המלא מן הדבר המסוכן הזה, הכובד על לבה. רופא: בכך על החולה להעניק מרפא לעצמה.”

“הייתה מכשפה רעה בשם אליס השחורה. היא הייתה אימתנית ובלתי ניתנת לתחרות. אף אחת לא הייתה יותר רעה או חזקה ממנה – עד עכשיו. כי הייתי יכול לירוק בעין שלה ולגנוב את שיניה. היא לא ידעה מה נכון ומה לא, ולכן הסתבכה, וזה היה הסוף שלה. הבעיה היא, אם אתה יודע מה נכון ומה לא, אתה לא יכול לבחור בטעות. אתה פשוט לא יכול לעשות את זה ולשרוד. אז... אם הייתי מכשפה רעה, הייתי גורם לשרירי מר סלזלה להתהפך נגד עצמותיו ולשבור אותם, או לשנות את צורת המחשבה שלו, ולהפוך אותו לצפרדע, או לתת לו מוח כמו ביצה מקושקשת, לשמוע צבעים ולריח ריחות... אם הייתי רעה, כן. "היה נשיפה עמוקה יותר, יותר כנה," היא אמרה. "אבל אני לא יכולה לעשות את כל זה. זה לא יהיה נכון." היא חייכה בחיוך מתון. ואם נני אוג הייתה שומעת, היא הייתה מסכמת: שום צחוק משוגע של אליס השחורה, שום קילקול רשע של ערפד משוגע, שום צחוק מצחיק של העינק הכי ממציא, לא היה מפחיד כמו הצחוק השמח של סבתא וידרוויקס לפני שהיא עושה את הנכון.”

“כל פרי תקופה אחת מחולק על ידי משהו משותף, והאמנים שמאיירים את השירה של דורם הם אותם האמנים שמשרתים את בתי ההשקעה הגדולים. ואין דבר שזוכר לי יותר את חלקי החוברת של "אדמת הקודש" ואת ספרי ג'ראר דה נרבל השונים, שהשתלשלו בחזית חנות המזון בקומברי, מאשר תמונת "חלק אישי" בחברת המים, בתבנית ריבועית ועם פרחים, תומכת במלאכי נהרי שוכבים.”

“כתיבה במחשב הופכת את שמירת מה שנכתב לקלה מדי. משפטי פתיחה יומרניים נשמרים, לא נזרקים. במקום לשבת מוקף בניירות מקומטים, הכותב הממוחשב מחזיק את טעויותיו מאוחסנות ומסודרות בזיכרון דיגיטלי.”

“הפסד של זיכרון, בדומה לחוסר של ביטוי במהלך קריאה, לא גורם לאי-וודאות, אלא יכול להוביל לוודאות מוקדמת.”

“תהי גופי בתוך עוני וידיה כידיו של העובד, אבל תהי נשמתי כמקדש זיכרון, איפה נכנסים אוצרות הדעת, ואיפה מקדש הקודש הוא תקווה.”