“בעלך הוא אדונך, חייך, שומרך, ראשך, ריבונך, מי שדואג לך, ולמחייתך; הוא מוסר את גופו לעמל מכאיב, הן בים הן ביבשה; לשמור את הלילה בסערות, את היום בקור, בעוד את שוכבת חמה בבית, בטוחה ובשלווה; ואינו מבקש מידיך מס אלא אהבה, מראה נאה, ומשמעת אמיתית — תשלום מועט מדי לחוב כה גדול. חובת הנתין כלפי הנסיך, כזאת ממש חייבת האישה לבעלה; וכאשר היא עקשנית, קנטרנית, זעופה, חמוצה, ואינה נשמעת לרצונו הישר, מה היא אלא מורדת בזויה המתנגדת, ובוגדת חסרת חן באדונה האוהב? אני מתבייש שנשים כה פשוטות עד שהן מציעות מלחמה במקום שעליהן לכרוע לשלום, או מבקשות שלטון, עליונות, ומרות, בשעה שהן מחויבות לשרת, לאהוב, ולציית. מדוע גופנו רכים, וחלשים, וחלקים, ואינם ראויים לעמל ולצרות שבעולם, אם לא מפני שטבענו הרך ולבנו צריכים להתאים היטב לחלקינו החיצוניים?”
ויליאם שייקספיר