חסד

“חיה להיום באהבה ובחסד. חיה לעומק, כי המחר אינו מובטח לאיש.”

“אהב את עצמך כדי למלא את לבך בחסד. ואז אהב אחרים כדי למלא את העולם באושר.”

“בכל תולדותיה של כל אומה מגיע הזמן להתנהג כמו סוסי פרא, לסרב לכל סוג של סמכות שמנסה לחסל את חירותך!”

“טוב לב הוא חוכמה אמיתית—לא פקחות.”

“ככל שיש יותר אור בהרכב שלך, כך אתה נדיב יותר. זהו הסימן הראשון ללוחם אור אמיתי. הם נותנים בלי לחכות שתבקש. הם נותנים בלי לצפות לקבל תמורה. הם נותנים לזרים ואפילו מציעים עזרה לאויבים. ולצערנו, משום שהאור שלהם כה בוהק, הם גם מושכים אליהם המון חרקים וזבובים.”

“העולם זקוק לסוג החינוך שבאמצעותו מתעצבת האופי, מתחזקת עוצמת הנפש ומתרחב השכל האנושי מעבר לגבולותיו שלו”

“כל מילה או מעשה טובים יוצרים תגובה שווה. מה שאתה שולח החוצה חוזר אליך. למה לא להפוך את זה לאכפתי ושמח?”

“המידה הטובה היא בנסיבות מסוימות רק צורה מכובדת של טיפשות: מי יכול להיות עוין כלפיה בשל כך? וגם סוג זה של מידה טובה לא עבר מן העולם אפילו כיום. מין פשטות איכרית איתנה, שאמנם אפשרית בכל המעמדות וניתן להיתקל בה רק בכבוד ובחיוך, מאמינה גם כיום שהכול נתון בידיים טובות, כלומר ב״ידי האל״; וכאשר היא מחזיקה ביחס זה באותה ודאות צנועה כפי שתהיה מחזיקה בכך ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אנו האחרים בוודאי נמנעים מלהתנגד. מדוע להפר את הטיפשות הטהורה הזאת? מדוע להחשיך אותה בדאגותינו על האדם, על העם, על המטרה, על העתיד? ואפילו רצינו לעשות זאת, לא היינו יכולים. הם משליכים את הטיפשות המכובדת ואת הטוב-לב שלהם אל לב הדברים (האל הישן, deus myops, עדיין חי בקרבם!); אנו האחרים — אנו קוראים אל לב הדברים דבר אחר: את טבענו החידתי שלנו, את הסתירות שלנו, את חכמתנו העמוקה, הכואבת יותר, החשדנית יותר.”

“ככל שאנו אוהבים, טובי לב ופשוטים יותר, כך אנו דומים יותר לאלוהים”

“סיפור טוב תמיד נכתב בדמעות של טרגדיות וניצחונות, ובאהבה ובחסד של חיינו.”

“אני נוצרייה, אבל אני יודעת שיש אל אחד. אלה שמעבידים את הטוב, את האהבה, את החסד ואת האמת – הם מעבידים אותו אל.”

“כפי שכולכם יודעים, במהלך החיים אנו חווים סוגים רבים של כאב. כאבי הגוף וכאבי הלב. אני יודע שחוויתי כאב בצורות רבות ושונות, ואני בטוח שגם אתם. ברוב המקרים, עם זאת, אני בטוח שהיה לכם קשה מאוד להעביר לאדם אחר את האמת של אותו כאב: להסביר אותו במילים. אנשים אומרים שרק הם עצמם יכולים להבין את הכאב שהם חשים. אבל האם זה נכון? אני, למשל, לא מאמין שכן. אם, לנגד עינינו, אנו רואים מישהו שסובל באמת, לעיתים אנו חשים את סבלו וכאבו כאילו היו שלנו. זהו כוחה של האמפתיה. האם אני מבהיר את עצמי? הוא הפסיק ודילג במבטו שוב על פני החדר. הסיבה שאנשים שרים שירים לאנשים אחרים היא מפני שהם רוצים להיות בעלי הכוח לעורר אמפתיה, להשתחרר מן הקליפה הצרה של העצמי ולחלוק את כאבם ואת שמחתם עם אחרים. כמובן, זה לא דבר קל לעשות. ולכן הערב, כסוג של ניסוי, אני רוצה שתתנסו בסוג פשוט יותר, גופני יותר, של אמפתיה. אורות, בבקשה. כולם במקום השתתקו כעת, וכל העיניים היו נעוצות בבמה. בתוך הדממה, האיש בהה אל החלל, כאילו כדי להכניס הפסקה או להגיע למצב של ריכוז מחשבתי. ואז, בלי לומר מילה, הוא החזיק את ידו מעל הנר הדולק. לאט לאט הוא קירב את כף היד עוד ועוד אל הלהבה. מישהו בקהל השמיע צליל שנשמע כמו אנחה או גניחה. אפשר היה לראות את קצה הלהבה שורף את כף ידו של האיש. כמעט אפשר היה לשמוע את רחש הבשר הנצרב. אישה אחת פלטה צעקה חדה וקצרה. כל השאר רק הביטו באימה קפואה. האיש עמד בכאב, פניו מעוותות בייסורים. מה לעזאזל זה היה? למה הוא היה צריך לעשות דבר טיפשי וחסר היגיון כזה? הרגשתי שפיותי מתייבשת. אחרי חמש או שש שניות כאלה, הוא הסיר באיטיות את ידו מן הלהבה והניח את הצלחת עם הנר על הרצפה. ואז הצמיד את ידיו זו לזו, כשכפות הידיים הימנית והשמאלית לחוצות זו אל זו. כפי שראיתם הערב, גבירותיי ורבותיי, כאב יכול ממש לשרוף את בשרו של אדם, אמר האיש. קולו נשמע בדיוק כפי שנשמע קודם לכן: שקט, יציב, קר. לא נותר כל זכר לסבל על פניו. אדרבה, הוא הוחלף בחיוך קלוש. והכאב שבוודאי היה שם, יכולתם לחוש כאילו היה שלכם. זהו כוחה של האמפתיה.”

“תמיד רציתי לדעת, ותמיד נהגתי לחלום בהקיץ, על איך זה יהיה לעמוד על במה ממש גדולה ולשיר שירים להרבה אנשים, שירים שאני כתבתי... חלימה בהקיץ הייתה בערך הדבר מספר 1 שלי כשהייתי קטנה, כי לא הייתה לי הרבה חיי חברה.”

“הארה היא הרגע שבו אתה הכי חי והכי מלא חמלה”

“המלחמה ההיא [המלחמה בבוסניה] בתחילת שנות התשעים שינתה בשבילי הרבה. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות, באירופה, חזרה מלאה של מחנות מעצר, רצח המוני של אזרחים, והשבה של העינויים והאונס כמעשי מדיניות. ולא ציפיתי שכל כך הרבה מחבריי יהיו אדישים — או אפילו ייקחו את הצד של הפשיסטים. זו הייתה תקופה שבה הרבה אנשים בשמאל אמרו: "אל תתערבו, רק נחמיר את המצב" או "אל תתערבו, זה עלול לערער את היציבות באזור". ואני חשבתי — ערעור היציבות של משטרים פשיסטיים הוא דבר טוב. מדוע שהשמאל יטרח לגבי היציבות של משטרים לא דמוקרטיים? האם לא היה זה דבר טוב לערער את יציבות משטרו של הגנרל פרנקו? זו הייתה תקופה שבה השמאל נקט בעיקר בעמדה שמרנית, של שמירת הסטטוס קוו — להשאיר את הבלקן בשקט, להשאיר את מילושביץ' בשקט, לא לעשות דבר. ושמרנות כזאת יכולה בקלות להתגלגל לתמיכה ממשית בתוקפים. שמרנות בנוסח ויימאר יכולה בקלות להתגלגל אל הסוציאליזם הלאומי. כך יצא שאנשים כמו אד הרמן, שותפו של נועם חומסקי לכתיבה, עברו מ"לא לעשות דבר בבלקן" לתמיכה ממשית במילושביץ', הכוח הריאקציוני ביותר באזור. אז התחלתי לראשונה למצוא את עצמי באותו צד עם הניאו-שמרנים. חתמתי על עצומות בעד פעולה בבוסניה, והייתי מביט למטה ברשימת השמות וממשיך למצוא שם את ריצ'רד פרל. שם את פול וולפוביץ. זה נראה לי מעניין. האנשים האלה אמרו שחייבים לפעול. קודם לכן נמנעתי מהם כמו ממגפה, במיוחד בגלל מה שאמרו על הגנרל שרון ועל ניקרגואה. אבל איש לא יכול היה לטעון שהם מתעניינים בנפט בבלקן, או בצרכים אסטרטגיים, והאנשים שניסו לטעון זאת — כמו חומסקי — נראו מגוחכים. אז עכשיו זה עניין אותי.”

“בידיהם של מפלצות מוצצות דם, כתבי קודש הופכים לנשק שלוקח את ההומניזם מלבם של בני האדם וממלא אותם בשנאה, בזעם ובאנוכיות, ואילו בידיהם של בני אדם מודרניים אותו כתבי קודש יכולים להפוך לכלי הפילוסופי הגדול ביותר כדי להעניק למין האנושי טוב לב וחמלה.”

“החיים מציבים אינספור אפשרויות לאהבה, לידידות, לחמלה ולהגשמה עצמית, אך עלינו להיות נכונים לתת כדי לקבל. התמדה, הקרבה, שאיפה לידע, יחד עם היכרות עם האני האמיתי שלנו, הם חיוניים כדי להגשים את חלומותינו. פאניקה, פחד, דאגה, ספק, כעס ועמדה שלילית הם המכשולים הגדולים ביותר למימוש עצמי. הקרב החשוב ביותר שאנו מנהלים בחיים אינו עם אנשים אחרים; אלא הוא מתרחש במוח האנושי.”

“כל סיכון שאתה לוקח כדי שתוכל להגיע למשמעות הוא הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת”

“טוב לב הוא אהבה בפעולה, לא רק תחושת רגשות או מחשבות של אמפתיה. טוב לב הוא עשייה!”

“השגת המטרה שלך צריכה תמיד להיות בעלת חשיבות משנית. המיקוד שלך צריך להיות בהפיכה לסוג האדם הראוי למטרה.”