חסד

“היה שקט, אך תן לשתיקתך להפוך למסר הרם ביותר של אהבה וחמלה.”

“במובן הזה, זהו לא ספר ראיונות סטנדרטי. גם אי אפשר לכנותו ספר של "שיחות עם סלבריטאים". מה שחיפשתי — בבהירות גוברת ככל שהמפגשים התקדמו — היה משהו הדומה לתהודה הטבעית של הלב. מה שעשיתי כמיטב יכולתי לשמוע, כמובן, היה אותה תהודה הבאה מלבו של אוזאווה. אחרי הכול, בשיחותינו אני הייתי המראיין והוא היה המרואיין. אבל לעיתים קרובות שמעתי באותו זמן גם את תהודת לבי שלי. לעיתים אותה תהודה הייתה משהו שזיהיתי ככזה שהיה מזמן חלק ממני, ולעיתים אחרות היא באה כהפתעה גמורה. במילים אחרות, באמצעות מעין רטט אוהד שהתרחש במהלך כל השיחות הללו, ייתכן שבאותו זמן גיליתי גם את סייג'י אוזאווה וגם, אט אט, את הרוקי מורקמי.”

“חמלה קשורה יותר לגישה שאנו מביאים למפגשים שלנו עם אנשים אחרים מאשר לכל מדד כמותי של נתינה.”

“קשר את כל מי שתפגוש היום בזר האהבה והחסד שלך”

“היי כל אדם שפוגש אתך, תן מעט ממך לאנושות.”

“אנשים כבר מאוכזבים מהיכרותיהם, הם לא יכולים לשאת עוד שנאה מזרים, לכן גלו כלפיהם מעט טוב לב וסליחה מיידיים.”

“כשאהיה בשנות החמישים שלי, אני די חושבת שארצה להיות בגן.”

“הסחת דעת מבזבזת את האנרגיה שלנו, ריכוז משיב אותה.”

“הייתה לי לראשונה לא מודעת לכך שמשמעות המוזיקה והחשיבה דומות כל כך. למעשה, אפשר לומר שמוזיקה היא דרך אחרת לחשוב, או שמא חשיבה היא סוג אחר של מוזיקה.”

“אהבה, חמלה וסבלנות מביאות שלום”

“אני לא רוצה להיות עשירה ומפורסמת, אבל אני רוצה למות בידיעה שעמדתי מול גבר שבור ונתתי לו סיבה אחת לחייך שוב.”

“אינך חייב להיות יפה.אינך אפילו חייב להיות חכם.כל שעליך לעשות הוא לתרגל טוב לב,כי זהו ייעודנו.”

“אנחנו מאמינים שסוג הסיפור שאתם רוצים לספר עשוי להיות מקבל ביותר על ידי קהל המדע בדיוני והפנטזיה. אני מקווה שתצדקו, כי בכל דרך זו אולי הקהל הטוב ביותר בעולם לכתוב עבורו. הם פתוחי דעת ובריי-מבינים, רוצים לחשוב כמו שמרגישים, להבין כמו שמתעוררים בדמיונם. מעל הכל, הם רוצים להוביל אותם למקומות שאף אחד לא ביקר בהם מעולם. זה כבוד לספר להם סיפורים, והוקרה גדולה כשהם מצלצלים לתקווה את הסיפור שאתם מספרים.”

“הומניזם אינו פילוסופיה יומרנית שיש לדבר עליה ולדון בה קומץ אינטלקטואלים - הוא הצורה הטהורה ביותר של מצפן מוסרי, המגדיר את לבה התרבותי של האנושות החושבת.”

“אַחְסָנִיּוּת אֵינָהּ מִשְׁפָּט. אַחְסָנִיּוּת אֱמֶת אֵינָהּ מְדַרְשָׁה שׁוּם דְּבָרִים בְּתֹאֵר וְלֹא תִפְעֹל בְּתוֹךְ תְּנָאִים.”

“ג'ייס ניתק את הנשיקה ונסוג לאחור באנחה; לפני שקלרי הספיקה לומר משהו, פרץ מקבוצת מחיאות כפיים סרקסטיות מהגבעה הסמוכה. סיימון, איזבל ואלק נופפו להם. ג'ייס קד קידה בעוד קלרי נסוגה מעט בביישנות, משחילה את אגודליה לתוך חגורת הג'ינס שלה. ג'ייס נאנח. "נלך להצטרף לחברים המעצבנים והמציצנים שלנו?" "לצערנו, זה סוג החברים היחיד שיש לנו.”

“להרגיש כך היה סוג מסוים של אימה, להיות עם הרגשות בלי הזיכרונות.”

“תגידי לי משהו, מארי—את מאמינה בגלגול נשמות?” מארי מנענעת את ראשה. “לא, אני לא חושבת כך,” היא אומרת. “אז את לא חושבת שיש חיים לאחר המוות?” “לא חשבתי על זה הרבה. אבל נדמה לי שאין סיבה להאמין בחיים שאחרי החיים האלה.” “אז כשמתים אין פשוט כלום?” “בגדול.” “ובכן, אני חושב שחייב להיות משהו כמו גלגול נשמות. או שאולי נכון יותר לומר שאני מפחד לחשוב שאין. אני לא מצליח להבין את האין. אני לא מצליח להבין אותו ואני לא מצליח לדמיין אותו.” “אין פירושו שאין שם שום דבר בכלל, אז אולי אין צורך להבין אותו או לדמיין אותו.” “כן, אבל מה אם האין לא כזה? מה אם הוא מסוג הדברים שדורשים ממך להבין אותם או לדמיין אותם? כלומר, אתה לא יודע איך זה למות, מארי. אולי אדם באמת צריך למות כדי להבין איך זה.” “ובכן, כן…,” אומרת מארי. “אני נבהל כל כך כשאני מתחיל לחשוב על הדברים האלה,” אומר קורוגי. “כמעט אי אפשר לי לנשום, וכל הגוף שלי רוצה להתכווץ לפינה. הרבה יותר קל פשוט להאמין בגלגול נשמות. יכול להיות שתיוולד מחדש כמשהו נורא, אבל לפחות אפשר לדמיין איך תיראה—סוס, נגיד, או חילזון. וגם אם זה יהיה משהו רע, אולי בפעם הבאה יהיה לך יותר מזל.”

“אני מאמינה ברוח השוויון וברוח המדינה הזאת כאומה של אהבה, רחמים וחסד.”

“לפעמים, אדם לא מחפש להעלות את רמת החיים, המעמד או האגו שלו כשהוא מתאהב. לפעמים, הוא פשוט רוצה את אותו אדם מיוחד שהוא בדיוק כמוהו. האדם האחד שבאמת מבין איך הוא סובל, כי גם הוא עבר את זה. הוא רוצה להתעורר לצד מישהו שמכיר את המאבקים שלו מקרוב. הוא רוצה שותף שלא אומר שהוא מבין, אלא מישהו שיודע, חי את זה ושרד את זה. הוא מחפש את האדם הזה כל חייו כי הוא מרגיש לבד ולא מובן. נמאס לו מאנשים שאומרים לו לא לדאוג לאנשים אחרים, כשזה לא מי שאלוהים יצר אותו להיות. עומק נשמתו לא יכול להיענות על ידי בן זוגו שעומד למעלה ומביט מלמעלה. הוא רוצה לחזור הביתה אל ה״סוג שלו״—האדם שרץ באותם מסדרונות אפלים שבהם הוא עצמו נדד במחשבתו. הוא רוצה לבנות חיים עם מישהו שלעולם לא ישבור את לבו, לא ידחוף אותו ממנו או יוותר עליו. הוא לא רוצה את האדם שחייב לנצח. הוא רוצה את המציל שהיה בגבולות הפחדניים של לבו, אבל יודע את הדרך חזרה אל החיים. כשהם יפגשו את האדם הזה, הם לעולם לא ישכחו אותו, כי הוא ייכנס לחייהם עם כל האש שיש בו ולעולם לא יעזוב את נשמתם.”