“תגידי לי משהו, מארי—את מאמינה בגלגול נשמות?” מארי מנענעת את ראשה. “לא, אני לא חושבת כך,” היא אומרת. “אז את לא חושבת שיש חיים לאחר המוות?” “לא חשבתי על זה הרבה. אבל נדמה לי שאין סיבה להאמין בחיים שאחרי החיים האלה.” “אז כשמתים אין פשוט כלום?” “בגדול.” “ובכן, אני חושב שחייב להיות משהו כמו גלגול נשמות. או שאולי נכון יותר לומר שאני מפחד לחשוב שאין. אני לא מצליח להבין את האין. אני לא מצליח להבין אותו ואני לא מצליח לדמיין אותו.” “אין פירושו שאין שם שום דבר בכלל, אז אולי אין צורך להבין אותו או לדמיין אותו.” “כן, אבל מה אם האין לא כזה? מה אם הוא מסוג הדברים שדורשים ממך להבין אותם או לדמיין אותם? כלומר, אתה לא יודע איך זה למות, מארי. אולי אדם באמת צריך למות כדי להבין איך זה.” “ובכן, כן…,” אומרת מארי. “אני נבהל כל כך כשאני מתחיל לחשוב על הדברים האלה,” אומר קורוגי. “כמעט אי אפשר לי לנשום, וכל הגוף שלי רוצה להתכווץ לפינה. הרבה יותר קל פשוט להאמין בגלגול נשמות. יכול להיות שתיוולד מחדש כמשהו נורא, אבל לפחות אפשר לדמיין איך תיראה—סוס, נגיד, או חילזון. וגם אם זה יהיה משהו רע, אולי בפעם הבאה יהיה לך יותר מזל.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←