“האישה מביטה בו, נושמת עמוק וממשיכה. "יש לי עוד נושא – המחברים כאן מופרדים לפי מין." "נכון, הממונה הקודם סיווג אותם לגברים ולנשים. חשבנו לשנות זאת, אבל עדיין לא הצלחנו." "אנחנו לא מבקרים אתכם," היא אומרת. אושימה משחרר את ראשו מעט. "הבעיה היא שבכל הקטגוריות המחברים הגברים מופיעים לפני הנשים," היא מוסיפה. "זה פוגע בשוויון המיני וזה לא הוגן." הוא תופס שוב את כרטיס הביקור שלה, מביט בו, מחזירו לשולחן. "גברת סוגה, כשקראו את התפקיד בבית הספר, שמך היה לפני טנקה ואחרי סקין. הגשת תלונה? התנגדת? האם G מתעצבן כי הוא אחרי F באלפבית? האם עמוד 68 מתחיל מהפכה רק כי הוא אחרי 67?" "זה לא העניין," היא מתעצבנת. "אתה מנסה לבלבל בכוונה." האישה הקטנה שעמדה עם ערימות פתקים רצה אליהם. "מתכוונים לבלבל בכוונה," חוזר אושימה, מדגיש את דבריה. "אתה מכחיש את זה?" "זה הסחת דעת," משיב הוא. סוגה עומדת בפה פתוח, ללא מילים. "באנגלית יש ביטוי 'red herring' – משהו מעניין שמסיט את הדיון. לא חקרתי למה משתמשים בביטוי הזה." "הטרינגים או המקרל, אתם מתחמקים מהנושא." "בפועל אני משנה את האנלוגיה," אומר אושימה. "אחת השיטות היעילות של אריסטו – להטות את הטיעון. האתונאים אהבו את זה, חבל שהן לא כללו נשים כאזרחים." "אתה מצחיק אותנו?" הוא מניד בראשו. "מה שאני מנסה לומר זה שיש דרכים טובות יותר להבטיח זכויות נשים ביפן מאשר לשוטט בספרייה קטנה ולתלונן על שירותים. אנחנו משקיעים את כל המאמצים כדי שהספרייה תשרת את הקהילה, יש לנו אוסף מצוין של ספרים, אנחנו מציגים פנים אנושיות לכל פעילות ציבורית. אולי לא שמתם לב, אבל האוסף שלנו של שירה משנות ה‑10 עד תקופת השווה המוקדמת מוכר ארצית. יש מקום לשיפור, ויש גבולות, אבל אנחנו עושים את המיטב. עדיף להתמקד במה שאנחנו מצליחים, לא במה שלא מצליחים – זה הוגן, לא?”
הרוקי מוראקמי