בית

“לאמן אין בית באירופה אלא בפריז.”

“עיניך הן שמנחות אותי הביתה.”

“ארץ החופש, המלאה בחירות, היא ביתם של האמיצים.”

“בין המאבקים הגדולים של האדם — טוב/רע, תבונה/אי־תבונה, וכדומה — יש גם את העימות האדיר הזה בין הפנטזיה של הבית לבין הפנטזיה של היציאה, חלום השורשים והמיראז' של המסע.”

“האושר חי בכל פינה של ביתך, ואם אין לך בית, הוא חי מתחת לעלים של עצים, מסתתר מתחת לעננות השמיים. כל שעליך לעשות הוא למצוא אותו בסבלנות.”

“יש לדעת כי אין דבר גבוה יותר, חזק יותר, בריא יותר וטוב יותר לחיים בעתיד מאשר זיכרון טוב, במיוחד זיכרון ילדות או בית. רבים מדברים אליך הרבה על חינוךך, אך זיכרון טוב, קדוש, שמור מילדות, עשוי להיות החינוך הטוב ביותר.”

“ידעתי שאת האחת כשנוכחתי שהחיוך שלך הוא גן העדן שלי, הצחוק שלך הוא השיר האהוב עליי, והזרועות שלך הן הבית שלי.”

“השלטנים במדינה הם היחידים שיש להם את הזכות לשקר, הן בבית והן בחוץ; הם רשאים לשקר לטובת המדינה.”

“מוסלמי שמתפלל חמש פעמים ביום ובכל זאת מכה את אשתו בבית, אינו אדם דתי. נוצרי שהולך לכנסייה בכל יום ראשון, ובכל זאת לעולם אינו מדבר עם שכנו או שכנתו בחיוך על פניו, אינו אדם דתי. לעומת זאת, אתאיסט גלוי לב שמדבר ומקשיב באהבה רבה לאנשים מכל הדתות, בלי שום קנאות או דעה קדומה, הוא דתי פי מאה מכל המטיפים התיאורטיים של כל הדתות גם יחד.”

“הצדקה מתחילה בבית, והצדק מתחיל בדלת הסמוכה.”

“בית ללא ביטחון אינו יכול להיות בית!”

“בתים רבים נמצאים היום על סף פירוק משום שאלוהים הושאר מחוץ לתמונה המשפחתית. עם התנגשות האישיויות במסגרת משפחתית, חייב להיות כוח מאחד, והאלוהים החי הוא הכוח הזה!”

“ווינדוס 10 גם במחשב ישן משודרג משנת 2011 וגם במחשב חדש משנת 2016 היה חוויה מייסרת מאוד”

“האם שודד יפרוץ לביתך בלילה כשהוא מכה בתופים? לא. כך באים אלה שרוצים לנצל את חייך: מלאי חיוכים ומבטיחים ידידות כנה!”

“פעם אחת היא התקשרה להזמין אותי לקונצרט של קונצ'רטי לפסנתר מאת ליסט. הסולן היה פסנתרן דרום אמריקאי מפורסם. פניתי את לוח הזמנים שלי והלכתי איתה לאולם הקונצרטים שבפארק אואנו. הביצוע היה מזהיר. הטכניקה של הסולן הייתה יוצאת מן הכלל, המוזיקה עדינה ועמוקה כאחת, והרגשות הלוהטים של הפסנתרן היו שם כדי שכולם יחושו בהם. ובכל זאת, גם כשעיניי עצומות, המוזיקה לא סחפה אותי. וילון דק עמד ביני לבין הפסנתרן, ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להגיע אל הצד השני. כשסיפרתי זאת לשימאמוטו אחרי הקונצרט, היא הסכימה. "אבל מה היה לא בסדר בביצוע?" היא שאלה. "חשבתי שהוא היה נפלא." "את לא זוכרת?" אמרתי. "בתקליט שהיינו מאזינים לו, בסוף הפרק השני היה איזה שריטה זעירה שאפשר היה לשמוע. פוצ'י! פוצ'י! איכשהו, בלי השריטה הזאת, אני לא מצליח להיכנס למוזיקה!" שימאמוטו צחקה. "אני לא בדיוק הייתי קוראת לזה הערכת אמנות." "לזה אין שום קשר לאמנות. שיניחו לנשר קירח לבלוע את זה, מבחינתי. לא אכפת לי מה מישהו אומר; אני אוהב את השריטה הזאת!" "אולי אתה צודק," היא הודתה. "אבל מה זה הסיפור הזה על נשר קירח? על נשרים רגילים אני יודעת—הם אוכלים גופות. אבל נשרים קירחים?" ברכבת בדרך הביתה הסברתי את ההבדל בפירוט רב. ההבדל במקום שבו הם נולדים, בקול הקריאה שלהם, בתקופות הרבייה שלהם. "הנשר הקירח חי מבליעת אמנות. הנשר הרגיל חי מבליעת גופות של אנשים אלמונים. הם שונים לגמרי." "אתה מוזר!" היא צחקה. ושם, במושב הרכבת, היא הזיזה קלות מאוד את כתפה כדי לגעת בכתפי. הפעם האחת והיחידה בשני החודשים שחלפו שבה גופינו נגעו.”

“הנחשפים תמיד בסכנה. אם אתה נחוש, אולי לא תגיע הביתה מעולם.”

“החשיבה שלהם [של הפילוסופים] היא, למעשה, הרבה פחות גילוי מאשר זיהוי-מחדש, היזכרות, חזרה ושיבה הביתה אל משק-בית משותף קדום ורחוק של הנפש, שממנו צמחו אותן רעיונות בעבר: הפילוסופיה היא עד כדי כך סוג של אטביזם מן המעלה הגבוהה ביותר.”

“לפעמים היא הייתה יכולה לעבור יום שלם בלי לחשוב עליו או להתגעגע אליו. למה לא? היו לה חיים די מלאים, ובאמת, לעיתים קרובות היה קשה להסתדר איתו וקשה לחיות איתו. פרויקט, היו אולי אומרים הינקיז הוותיקים, כמו אבא שלה עצמו. ואז לפעמים היה מגיע יום, אפור אחד (או שמשי אחד) שבו היא התגעגעה אליו בעוצמה כזאת שהרגישה ריקה, כבר לא אישה בכלל אלא רק עץ מת שמלא במכת נובמבר קרה. היא הרגישה כך עכשיו, הרגישה כאילו היא רוצה לצעוק את שמו ולקרוא לו הביתה, ולבה נעשה חולה למחשבה על השנים שלפניה והיא תהתה מה טוב באהבה אם היא מגיעה לזה, אפילו לעשר שניות של הרגשה כזאת.”

“לרוח אין בית בעולם, ולכן היא נודדת בכל מקום. לאור אין בית ביקום, ולכן הוא שב אל האלוהים.”

“אין בית ספר שווה לבית אמיתי ואין מורה שווה להורה צדיק”