“לפעמים היא הייתה יכולה לעבור יום שלם בלי לחשוב עליו או להתגעגע אליו. למה לא? היו לה חיים די מלאים, ובאמת, לעיתים קרובות היה קשה להסתדר איתו וקשה לחיות איתו. פרויקט, היו אולי אומרים הינקיז הוותיקים, כמו אבא שלה עצמו. ואז לפעמים היה מגיע יום, אפור אחד (או שמשי אחד) שבו היא התגעגעה אליו בעוצמה כזאת שהרגישה ריקה, כבר לא אישה בכלל אלא רק עץ מת שמלא במכת נובמבר קרה. היא הרגישה כך עכשיו, הרגישה כאילו היא רוצה לצעוק את שמו ולקרוא לו הביתה, ולבה נעשה חולה למחשבה על השנים שלפניה והיא תהתה מה טוב באהבה אם היא מגיעה לזה, אפילו לעשר שניות של הרגשה כזאת.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←