“אז בכל פעם שהקול השברירי הזה של אי־שביעות רצון עולה בי, אני יכולה לומר: אה, האגו שלי! הנה אתה, ידיד ותיק! זה אותו הדבר כשמבקרים אותי ואני שמה לב שאני נמתחת בזעם, בכאב לב או בהתגוננות. זה פשוט האגו שלי, מתלקח ובוחן את כוחו. בנסיבות כאלה למדתי להתבונן ברגשותי הלוהטים בזהירות, אבל אני משתדלת לא לקחת אותם ברצינות יתרה, כי אני יודעת שזו רק האגו שלי שנפגע — לעולם לא נשמתי. זה רק האגו שלי שרוצה נקמה, או לזכות בפרס הגדול ביותר. זה רק האגו שלי שרוצה לפתוח במלחמת טוויטר נגד שונא, או להתבצר בעלבון, או לפרוש בזעם צדקני משום שלא קיבלתי את התוצאה שרציתי. בזמנים כאלה אני תמיד יכולה לייצב עוד קצת את חיי על ידי חזרה אל נשמתי. אני שואלת אותה: ומה את רוצה, יקירתי? והתשובה תמיד זהה: עוד פליאה, בבקשה. כל עוד אני עדיין נעה בכיוון הזה — אל עבר הפליאה — אני יודעת שתמיד אהיה בסדר בנשמתי, ושם זה באמת חשוב. ומכיוון שיצירתיות עדיין הדרך היעילה ביותר עבורי לגשת אל הפליאה, אני בוחרת בה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←