אש

“למה סופרים משתמשים בסמליות?” אוקיי, אז נניח שיש לך כאב ראש ואתה רוצה לספר למישהו על זה ואתה אומר, “יש לי כאב ראש!” ואנשים אחרים אומרים, “כן, נו, מה זה משנה. לכולם יש כאבי ראש.” אבל כאב הראש שלך הוא לא כאב ראש רגיל, זה כאב ראש רציני, אז אתה אומר, “המוח שלי עולה באש!” כדי לנסות לעזור לאנשים האלה להבין שזה כאב ראש שצריך תשומת לב! זו מטפורה, נכון? ואתה משתמש בה כדי שתהיה מובן. עכשיו נניח שאתה רוצה לקחת את אותם עקרונות דימויים ולהחיל אותם על רעיון הרבה יותר מורכב מאשר כאב ראש, כמו, למשל, הגעגוע שאדם חש לחלומותיו. ואתה יכול לראות את החלום אבל אתה לא יכול לחצות את המפרץ כדי להגיע אל האור הירוק שמגלם את החלום שלך. ואתה רוצה לדבר על כך שמעמד חברתי-כלכלי באמריקה הוא מחסום – מחסום דמוי מפרץ, יש שיאמרו – שעומד בינך לבין האור הירוק והופך את הפער הזה לבלתי ניתן לגישור. עכשיו, אפשר פשוט לדבר על הדברים האלה ישירות, אבל כשמדברים עליהם באופן סמלי, הם נעשים חזקים יותר, כי במקום להיות מופשטים הם נעשים במידה מסוימת ניתנים לצפייה…. אז אני חושב שזו הסיבה.”

“או! למוזה של אש, שתעלה לשמים הבהירים ביותר של ההמצאה.”

“כשמדובר בלחימה על החלומות שלך, היה דרקון. נשוף אש.”

“נשים אינן כבשים. נשים אינן חפץ תצוגה שברירי שיש להניחו מעל האח. נשים של החברה החושבת הן בונות האומות. נשים של החברה החשה הן בונות העולם.”

“[המקרא] שרד התקפה מכל סוג שהוא. לא ונדליזם ברברי ולא מלומדות מתורבתת נגעו בו. לא שריפת אש ולא לעג הספקנות הביאו להשמדתו. לאורך תקופות החושך הרבות של האדם, הבטחותיו המפוארות שרדו ללא שינוי.”

“אֵיזֶה רֹאֶה אֶת הַמַּאֲזֶרֶת הַזֹּאת, צִעַק סִימֶה בְקוֹל מוּמָר. רֹאֶה אַתָּה אֶת הַצְּלֵב הַחָרוּט עָלֶיהָ, וְאֶת הָאֵשׁ שֶׁבִּקְרָבָהּ? לֹא עֲשִׂיתָהּ. לֹא הִבְעִיתָהּ. אֲנָשִׁים טְבוּלִים מִמֶּךָ, אֲנָשִׁים שֶׁיָּכְלוּ לְהַאֲמִין וּלְהִתְפַּלֵּל, עִקְּלוּ אֶת הַמִּשְׁקָלִים הַחֲמֻרִים וְשָ”

“בבוקר המדובר היא לבשה מכנסיים קצרים לבנים וחולצת T עם שרוולים ורודים, שעליה התנוסס דרקון ירוק שפלט אש מנצנצת בכתום. קשה להסביר עד כמה החולצה הזאת נראתה לי אז מדהימה.”

“הקסם היה בעיניו, האנרגיה שלו בחיי היום‑יום. אפשר היה לשקוע בנשמתו ולשחרר את הדאגות, אבל אפילו אם זה היה קורה, זה לא היה עומד במבחן. יש הרבה ללמוד לפני שניפגש, ואני רוצה להתנגש בליבו, לתת לנפשותינו להמריא. זרועותיו יחזיקו את הפחדים שלי, אבל הוא לא יישא את העומס; זה השיעור שלי לאהוב את עצמי ולמצוא תקווה. כשנתקדם יחד, הידע שלנו יעבור את המבחן; סבלנות תמלא את האוויר והמטלות יישארו מאחור, אני אכבד את האמת שלי ואחפש מה שאני רוצה – אהבה נצחית ותשוקה בוערת.”

“עברנו מעל הרי הערפל הקרים לעומק תאי הכלא והמערות העתיקות, נפשוט לפני שחר, לדלות את הזהב העתיק, המוסג. הדוורים העתיקים עשו קסמים גדולים, כשהחרבות נופלו כמו צלצולים, באזורים העמוקים, שם ישנים דברים כהים, באולמות ריקים מתחת לגבעות. למלך העתיק ולשליט האלפי, שם היו הרבה אוצרות זהב נצנצים, שיצרו ויצקו, ולקחו אור, להסתיר באבני חן על ידית החרב. על צווארי הכסף הם תלו כוכבים פרוחים, על כתריהם הם תלו אש דרקון, במוטות מתולתלים הם רשתו את אור הירח והשמש. עברנו מעל הרי הערפל הקרים לעומק תאי הכלא והמערות העתיקות, נפשוט לפני שחר, לזכות בזהב שנשכח. הם חצבו כוסות לעצמם שם, והרפות הזהב, שם שום אדם לא חפר, שם שוכבו שנים”

“צרפנו באש, ואנו מתחזקים. כשאנו סובלים, אנו שורדים.”

“לשבת ולחשוב מה לכתוב רק יצית לך את התחת, יגרום לך לכאב ראש, יעוות את פניך כך שייראו מטופשות; במקום זאת, הסתובב עם מוח ריק ומשהו מאיפשהו ימלא אותו.”

“כל הזהב אינו מתלהט, לא כל הנודדים אבדו; הזקן החזק אינו מתייבש, שורשי העומק לא נגועים בקור. מהאפר תעורר אש, אור מן החשיכה יתעורר; תוחזר החרב השבורה, מלך ללא כתר ימלוך שוב.”

“כולנו תוצרי הטבע, המורכבים מיסודות חיוניים. לכל כוח טבעי יש היפוך. מרכיבי האדמה, הרוח, המים והאש מרכיבים את הטבע. בדומה לטבע, אנו מכילים יסודות משלימים, סותרים ומאזנים זה את זה.”

“הם אומרים לנו שהדרך היחידה להמשיך הלאה היא לשכוח. "סלח," הם אומרים. תבין שמגיע לך טוב יותר. שאולי הם ראויים לטוב יותר. אי אפשר להילחם באש באש. כבה אותה אחת ולתמיד. "אל תביט לאחור," הם אומרים. הם לא אומרים לך שרק דבר אחד נחוץ. רק אחד: אהבה. כשאתה מלא עד גדותיך באהבה, אתה רק מקרין אהבה. אתה נעשה אוהב והאהבה עצמה. רק אז תאהב אפילו את האנשים עצמם שאתה רוצה לשנוא.”

“יש אנשים שיש להם רעיונות גדולים אולי פעם או פעמיים בחיים, ואז הם מגלים את החשמל או את האש או את החלל החיצון או משהו. כלומר, מהסוג הזה של רעיונות מבריקים שמשנים את כל העולם. יש אנשים שלעולם לא יהיו להם כאלה בכלל... לי יש אותם פעמיים או שלוש בשבוע.”

“מה שהאש אינה משמידה, היא מקשיחה”

“לכל אחד יש קצת מהשמש ומהירח בתוכו. לכל אחד יש קצת מן הגבר, האישה והחיה בתוכו. אפלים ובהירים בתוכם. כל אחד הוא חלק ממערכת קוסמית מחוברת. חלק אדמה וים, רוח ואש, עם קצת מלח ואבק השוחים בתוכם. יש בתוכנו יקום שמחקה את היקום שבחוץ. אף אחד מאיתנו אינו רק שחור או לבן, או לעולם לא טועה ותמיד צודק. אף אחד. אף אחד אינו קיים בלי קוטביות. לכל אחד פועלים כוחות טובים ורעים עמו, נגדו, ובתוכו. חלק שמש וירח מאת סוזי קאסם”

“הארי פוטר," הוא אמר ברכות רבה. קולו כאילו היה חלק מן האש היורקת. "הנער שחי." אף אחד מאוכלי המוות לא זז. הם חיכו. הכול חיכה. האגריד נאבק, ובלטריקס התנשפה, והארי חשב בלי סיבה על ג'יני, ועל המבט הבוער שלה, ועל תחושת שפתיה על שפתיו--וולדמורט הרים את שרביטו. ראשו עדיין נטה הצידה, כמו ילד סקרן, ותהה מה יקרה אם ימשיך. הארי הביט שוב בעיניים האדומות, ורצה שזה יקרה עכשיו, מהר, כל עוד הוא עדיין יכול לעמוד, לפני שיאבד שליטה, לפני שיבגוד בפחד--הוא ראה את הפה זז והבזק של אור ירוק, והכול נעלם.”

“אש אחת מכבה את בערתה של אחרת. כאב אחד מתמעט על ידי יגונו של אחר. -רומיאו ויוליה”

“האדם הרומנטי רואה באופן אינסטינקטיבי את הנישואין במונחים של רגשות, אבל מה שבני זוג למעשה עושים יחד במשך חיים שלמים דומה הרבה יותר לאופן הפעולה של עסק קטן. הם חייבים לערוך לוחות תורנות, לנקות, להסיע, לבשל, לתקן, לזרוק, להשגיח, להעסיק, לפטר, ליישב מחלוקות, ולתקצב.”