“הארי פוטר," הוא אמר ברכות רבה. קולו כאילו היה חלק מן האש היורקת. "הנער שחי." אף אחד מאוכלי המוות לא זז. הם חיכו. הכול חיכה. האגריד נאבק, ובלטריקס התנשפה, והארי חשב בלי סיבה על ג'יני, ועל המבט הבוער שלה, ועל תחושת שפתיה על שפתיו--וולדמורט הרים את שרביטו. ראשו עדיין נטה הצידה, כמו ילד סקרן, ותהה מה יקרה אם ימשיך. הארי הביט שוב בעיניים האדומות, ורצה שזה יקרה עכשיו, מהר, כל עוד הוא עדיין יכול לעמוד, לפני שיאבד שליטה, לפני שיבגוד בפחד--הוא ראה את הפה זז והבזק של אור ירוק, והכול נעלם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←