מהיר

“לא חשבתי שתכעסי, פרץ ג'ם, וזה היה כמו קרח שנבקע על פני מפל קפוא, ומשחרר שיטפון. היינו מאורסים, טסה. הצעת נישואין היא הבטחה. הבטחה לאהוב ולדאוג למישהו תמיד. לא התכוונתי להפר את שלי כלפייך. אבל זה היה או זה או למות. רציתי לחכות, להינשא לך ולחיות איתך שנים, אבל זה לא היה אפשרי. גססתי מהר מדי. הייתי מוותר על זה — על הכול — כדי להינשא לך ליום אחד. יום שלעולם לא היה מגיע. את תזכורת — תזכורת לכל מה שאני מאבד. החיים שלא יהיו לי.”

“אתה יודע, פעם אחת ראיתי את טייגר ליד בור המים: היו לו האשכים הכי גדולים מכל חיה, והציפורניים הכי חדות, ושתי שיני קדמיות ארוכות כמו סכינים וחדות כמו להבים. ואמרתי לו, אחי טייגר, לך לשחות, אני אשמור לך על הביצים. הוא היה כל כך גאה בביצים שלו. אז הוא נכנס לבור המים לשחות, ואני שמתי לו את הביצים שלו, והשארתי לו את ביצי העכביש הקטנות שלי. ואז, אתה יודע מה עשיתי? ברחתי, מהר ככל שהרגליים שלי נשאו אותי. לא עצרתי עד שהגעתי לעיר הבאה, וראיתי שם את הקוף הזקן. אתה נראה נהדר, אננסי, אמר הקוף הזקן. אמרתי לו, אתה יודע מה כולם שרים שם בעיר ההיא? מה הם שרים? הוא שואל אותי. הם שרים את השיר הכי מצחיק, אמרתי לו. ואז עשיתי ריקוד, ואני שר, הביצים של טייגר, כן, אכלתי את הביצים של טייגר עכשיו אף אחד לא יעצור אותי לעולם אף אחד לא העמיד אותי מול הקיר השחור הגדול כי אכלתי את התעודות של טייגר אכלתי את הביצים של טייגר. הקוף הזקן צוחק עד שכמעט מתפוצץ, מחזיק את הצד שלו ורועד, ודורך במקום, ואז הוא מתחיל לשיר הביצים של טייגר, אכלתי את הביצים של טייגר, מצמיד את האצבעות שלו, מסתובב על שתי רגליו. זה שיר יפה, הוא אומר, אני הולך לשיר אותו לכל החברים שלי. תעשה את זה, אני אומר לו, ואני חוזר לבור המים. שם טייגר, ליד בור המים, הולך הלוך ושוב, עם הזנב שלו מצליף ומתנופף והאוזניים והפרווה על הצוואר שלו זקופות עד כמה שאפשר, והוא מנשך כל חרק שעובר עם שיני החרב הענקיות הישנות שלו, והעיניים שלו בוערות באש כתומה. הוא נראה מרושע ומפחיד וגדול, אבל בין הרגליים שלו משתלשלות הביצים הכי קטנות בשק האשכים הכי שחור, הכי מקומט, הכי קטן שראיתם מימיכם. היי, אננסי, הוא אומר, כשהוא רואה אותי. היית אמור לשמור על הביצים שלי בזמן שהלכתי לשחות. אבל כשיצאתי מבור השחייה, לא היה על שפת הגדה שום דבר חוץ מהביצים השחורות הקטנות והמצומקות והעלובות האלה שאני לובש. עשיתי כמיטב יכולתי, אני אומר לו, אבל אלה היו הקופים, הם עברו שם ואכלו לך את הביצים כולן, וכשנזפתי בהם, אז הם הורידו לי את הביצים הקטנות שלי. והייתי כל כך מתבייש שברחתי. אתה שקרן, אננסי, אומר טייגר. אני הולך לאכול לך את הכבד. אבל אז הוא שומע את הקופים באים מהעיר שלהם אל בור המים. תריסר קופים שמחים, מדלגים בשביל, מצקצקים באצבעותיהם ושרים בקול הכי חזק שיכלו לשיר, הביצים של טייגר, כן, אכלתי את הביצים של טייגר עכשיו אף אחד לא יעצור אותי לעולם אף אחד לא העמיד אותי מול הקיר השחור הגדול כי אכלתי את התעודות של טייגר אכלתי את הביצים של טייגר. וטייגר, הוא נוהם, והוא שואג והוא יוצא אל היער אחריהם, והקופים צווחים ורצים אל העצים הגבוהים ביותר. ואני מגרד את הביצים החדשות והיפות שלי, ואלוהים כמה טוב היה להן להשתלשל בין הרגליים הדקיקות שלי, ואני הולך הביתה. וגם היום טייגר ממשיך לרדוף אחרי קופים. אז תזכרו כולכם: רק כי אתם קטנים, זה לא אומר שאין לכם כוח.”

“תחשבו שכשזה נגמר, הכול פשוט חוזר בבהבים, אתם יודעים? זה כמו קליידוסקופ של זיכרונות; הכול פשוט חוזר. אבל הוא אף פעם לא חוזר. אני חושבת שחלק ממני ידע מהרגע הראשון שראיתי אותו שזה יקרה. זה לא באמת משהו שהוא אמר, או משהו שהוא עשה — זו הייתה התחושה שבאה עם זה. הדבר המטורף הוא, שאני לא יודעת אם אי פעם ארגיש ככה שוב. אבל אני לא יודעת אם אני צריכה. ידעתי שהעולם שלו נע מהר מדי ונשרף בבהירות רבה מדי, אבל פשוט חשבתי, 'איך יכול להיות שהשטן מושך אותך לעבר מישהו שנראה כל כך כמו מלאך כשהוא מחייך אליך?' אולי הוא ידע את זה כשהוא ראה אותי. אני מניחה שפשוט איבדתי את שיווי המשקל שלי. אני חושבת שהחלק הכי גרוע בכל זה לא היה לאבד אותו. זה היה לאבד את עצמי.”

“הזמן עובר כל כך מהר. פנו זמן להיות בשקט.”

“אני הייתי כאן במסע שאין לו סוף. אני שומעת אתכם מתבדחים על ללכת לשום מקום במהירות. ובכן, אולי החיים הם בדיחה ואני הטיפשה שחולמת להיות ראשונה אבל מסיימת אחרונה. החיים הם מבחן—גזר דין שאיני יכולה להימלט ממנו. בלבול וייאוש קורעים אותי ומתהפכים לשנאה. יש עוד כל כך הרבה לפענח, אבל כבר נעשה מאוחר מדי. אם יכולתי לענות על מחצית השאלות שבמוחי, אם יכולתי למצוא את המקום שאליו אני שייכת, אם מילים היו קרובות בעוצמתן ובעומקן לחומת הרגשות שעליה אני מטפסת אז הצער לא היה כה שגוי. אין דרך לגרום לכם להבין. אפילו סימפוניה שלמה לא תוכל לנגן את הצלילים השבורים בנפשה של ילדה אחת. הילדה הזאת צורחת ואף אחד אינו שומע אותה, עד שהדמעות מתייבשות ועכשיו היא פשוט כבר מבוגרת מדי. איני רוצה לשמוע את הפילוסופיות, את הדעות, את ההערות, את ההיגיונות הנוראים. מילים נועדו לרפד את המוח ולהילחם בבדידותו של הלב. ובכל זאת, השתיקה מצמררת עד העצם וקורעת את הנפש לגזרים. היא לעולם אינה מתכוונת לפגוע או להזיק, רק להשתייך. למצוא את האמת בין שקרי בני התמותה, לשיר את שירה היחיד. אבל יום אחד המירוץ הזה יסתיים, ואם היא תגיע אחרונה, אני מתפללת שהראשון יביט עמוק יותר מן האחרים, יחייך, ואז יעבור הלאה. זכויות יוצרים 1985”

“אוי, איזה שעונים מוזרים ונפלאים הן נשים. הן מקננות בתוך הזמן. הן יוצרות את הבשר שאוחז ומקבע את הנצח. הן חיות בתוך המתנה, יודעות כוח, מקבלות אותו, ואינן צריכות להזכירו. למה לדבר על זמן כשאתה הזמן, ומעצב את הרגעים האוניברסליים, בעוד הם חולפים, לחום ולמעשה? כמה הגברים מקנאים ולעיתים שונאים את השעונים החמים האלה, את הנשים האלה, את הנשים, היודעות כי יחיו לנצח.”

“ככל שיכלה לראות, ילדים בעיקר התווכחו, צעקו, התרוצצו מהר מאוד, צחקו בקול רם, חיטטו באף, התלכלכו והסתגרו בזעף.”

“אולם כשחזקתי כך על ברכי את היצור החי הקטן והרך הזה, וראיתי כיצד הוא ישן באמון מוחלט בי, חשתי גל חם בחזי. הנחתי את ידי על חזהו של החתול וחשתי את ליבו פועם. הדופק היה חלש ומהיר, אבל ליבו, כמו שלי, מנה את הזמן שהוקצב לגופו הקטן בכל הרצינות חסרת המנוחה של ליבי שלי.”

“מוזיקה היא דבר קריטי. אין שום דרך שאוכל להפריז בחשיבותו של העובדה הזאת. נניח שאתה נוסע דרומה על הכביש המהיר, שט בנחת לבדו בנתיב האמצעי, מאזין לרדיו AM. לצידך מגיע משאית-גרר עמוסת בולי עץ או צינורות בטון, רצועת הקשירה נקרעת, והמטען נשפך על גבי הרכב הקטן שלך מפח. מרוסק תחת עולם של בטון, אתה נדחס כמו סלט בשר בין שכבות של פלדה וזכוכית. ברפרוף האחרון והמהיר של עפעפיך, כשאתה מביט במורד המנהרה הארוכה ההיא לעבר אור האל הבוהק וסבתא המתה שלך צועדת לעברך כדי לחבק אותך—האם אתה רוצה לשמוע עוד פרסומת רדיו למכירת חיסול ענקית, סוף עונה, חיסול מלאי, מכירת חיסול של מערכות סטריאו לרכב?”

“התפלל וצום למען המשרד שלך, הכרז עליו ונבא לעצמך ניצחון”

“תמיד מצאתי את הקהל של שיקגו חבורה חכמה, מהירה, אלימה ועליזה, ותמיד טוב לחזור לשם.”

“לעשות טוב יותר זו יצירתיות, לעשות מהר יותר זו יצירתיות, לעשות חכם יותר זו יצירתיות, לעשות נכון זו יצירתיות.”

“חשבתי: אנחנו לא מספיק קרובים. חשבתי: הוא לא ישמע את זה. חשבתי: הוא ישמע את זה וייצא כל כך מהר שלא תהיה לנו שום הזדמנות. חשבתי: עשרים שניות. נשמתי בכבדות ובמהירות.”

“אחוז בחוזקה בהבטחותיו של אלוהים. והרהר בהן יומם ולילה.”

“אהבה היא הטיפול הטוב ביותר בדיכאון. כדי להרגיש טוב יותר, עליך לתת אותה ככל שתוכל, כמה שיותר מהר, וכמה שיותר פעמים.”

“כל ההמתנה הזאת. להמתין שהגשם ייפסק. להמתין בפקק. להמתין לחשבון. להמתין בשדה התעופה לחבר ותיק. להמתין לצאת לדרך. ואז יש ההמתנה הגדולה: להמתין להתבגר. להמתין לאהבה. להמתין להראות להוריך שכשיהיו לך ילדים תהיה שונה. להמתין לפרוש. להמתין למוות. למה אנחנו חושבים שההמתנה היא ההפך מהחיים, כשכמעט כל החיים הם המתנה?”

“כאשר אני מונה את השעון המורה את השעה, ורואה את היום האמיץ שוקע אל תוך לילה מחריד; כאשר אני מביט בסיגלית שחלפה משיאה, ותלתלים שחורים כולם מולבנים בלובן; כאשר אני רואה עצים נישאים ערומים מעלים, אשר קודם לכן חיפו בחומם על העדר, ואת ירק הקיץ כולו אסוף אל אלומות, נישא על המיטה המתה עם זקן לבן וזיפי; אז על יופייך אני מעלה שאלה, כי אתה מוכרח ללכת בין שממות הזמן, שכן מתיקות ויופי נוטשים את עצמם ומתים מהר כשם שהם רואים אחרים גדלים; ואין דבר שיכול להתגונן כנגד מגלו של הזמן מלבד הולדה, שתעמוד מולו באומץ כאשר ייקח אותך מכאן.”

“לא כמה מהר עץ גדל, אלא כמה טוב. לא כמה גדול פרי, אלא כמה מתוק.”

“עדיף להיות איטי וזהיר בכיוון הנכון מאשר מהיר ורשלני בדרך הלא נכונה. ודא שאתה נמצא בדרך הנכונה לפני שתתחיל לצעוד!”

“אף אנשים אשר חייהם הושפעו מגילויי ידע, לעיתים קשים להם לשמור על אחיזה חזקה בדעותיהם הרגילות על החיים, באמונתם באינביזיבילי, אף על תחושתם כי שמחותיהם וצרותיהם העבריות הן חוויה אמיתית, כאשר הם מועברים פתאום לארץ חדשה, שם היצורים סביבם אינם יודעים דבר על היסטורייתם, ואינם משתפים את רעיונותיהם – שם אדמת אמם מראה פנים אחרות, וחיי האדם מקבלים צורות אחרות מזו שבה ניזונו נפשם. נפשות אשר נפרדו מאמונתם ואהבתם הישנה, אולי חיפשו את השפעת הלית' של הגלות, בה העבר הופך לחלומי משום שהסמלים שלו כולם נעלמו, וההווה אף הוא הופך לחלומי משום שהוא קשור לאזכורים כלל.”