“היא צפה בהדגמת הנעשה של שכנתה, בה היא ביטאה את אהבתה למוזיקה, אך לא עשתה כמוה. לא היה זה משום שלא רצתה, כשהיא הסכימה לבלות כמה דקות בביתה של מרסלין דה סן-אבר, שפרנסס דה לה-אום תאמץ להציג עצמה ככל האפשר כידידותית ומעשירה, כדי שמעשה האדיבות כלפי המארחת, שהביאה אותה לביתה, יתחשב כמעשה כפול, כך לומר. אך היא הייתה בעלת אימה טבעית ממה שקראה "להתרומם מדי", ומיד תמיד התאמצה להראות ש"אין לה אפשרות" להראות רגשות שאינם מתאימים לטון הסביבה בה היא מתקיימת, אף על פי שהרגשות האלה לא חסרו עליה להשפיע עליה, בזכות רוח האימיטציה, דומה לחרדה, שמתפתחת גם באנשים הנחושים ביותר, במגע עם סביבה לא מוכרת, אף אם היא נמוכה ממעמדם. היא החלה לשאול את עצמה אם התנועות הא”
מרסל פרוסט