מוות

“לשם שיתאמר, צריך שתהיה שתיקה. לפני, ואחריה.”

“היקום הוא נצחי; כל אדם מופיע בזרם הזמן, ואז נעלם. האגו אינו שורד. החיים משמעותיים אף על פי שהם מסתיימים. תוצרי החיים האנושיים שאנו מוקירים – אהבה, אושר, יופי, אמנות, טוב לב, – יש להם ערך גם בלי להיות נצחיים. עלינו להתגבר על הפחדנות האנושית כדי לחיות חיים בכבוד.”

“הים היה רוצה לפגוש אותו, אם עליו לפגוש אותו, אך הוא לא היה בטוח מדוע כך, אך היה לו פחד מפגישה מחדש עם הדבר על היבשה. מהש.”

“ויום אחד לא יישאר מכל אשר עיוית את חיי, הכאיב לו והמלא אותו פעמים רבות באבל כה גדול. ביום אחרון, עם התמוטטות הסופית, תגיע שלום, ותאסוף אותי האדמה האימהית בחזרה הביתה. לא זה יהיה סוף הדברים, רק דרך להיוולד מחדש, רחצה ושינה, שם ירדו הנשקפים והזקנים, שם יתחילו הנערים והחדשים לנשום. אז, עם מחשבות אחרות, אצעד ברחובות כאלה, ואזינה לנחלים, ואזינה למה שמשמיע השמיים בערב, פעם אחר פעם ופעם אחר פעם ופעם אחר פעם.”

“תכננו לא למות, אל תכננו למותו של שמך או השפעתך – אלא תכננו לשינה של חיים טובים חיים. הותירו חותם נצחי.”

“האב היסס רק לרגע. הוא חש את הכאב המעורפל בחזהו. אם אברח, חשב, מה יקרה? האם המוות חשוב? לא. כל מה שקורה לפני המוות הוא מה שקובע. והלילה הצלחנו יפה. אפילו המוות לא יכול לקלקל את זה.”

“הנצרות והבודהיזם שוות ופרללות במובן מסוים, כמו גבעה ובור, כמו עמק ורכס הרים. יש במובן מסוים שזהו הנאום הנשגב של התאבדות הוא האלטרנטיבה היחידה לאומץ האלוהי הנדיב. אפילו אפשר לומר שהגבר הרוחני והמנטלי האמיתי רואה בכך סוג של דילמה קשה ומרה, בחירה קשה ביותר. אין על הארץ דבר שיכול להתחרות בהם בשלמותם. ואלה שאל יטפסו על הר של המשיח, ייפולו באמת אל הבור של בודהה.”

“אני לא מבורך, ולא רחום. אני פשוט אני. יש לי עבודה לעשות, ואני עושה אותה. תקשיב: גם עכשיו, כשאנחנו מדברים, אני שם בשביל זקנים וצעירים, חפים מפשע ואשמים, אלה שמתים יחד ואלה שמתים לבד. אני במכוניות ובסירות ובמטוסים; בבתי חולים וביערות ובבתי מטבחיים. בעבור כמה אנשים המוות הוא שחרור, ובעבור אחרים המוות הוא תועבה, דבר נורא. אבל בסופו של דבר, אני שם בשביל כולם.”

“התפיסה שאולי אהרוג את עצמי התגבשה במוחי ברוגע כעץ או פרח”

“אני רואה חלק מואר מתחת לאור שמעל שמצליל אל תוך חושך ואז אל תוך חושך כהה יותר, ואני לא יכול לראות מעבר לזה.”

“כי ילדים גדלים, אנחנו חושבים שמטרתו של ילד היא לגדול. אבל מטרתו של ילד היא להיות ילד. הטבע אינו בז למה שחי רק ליום אחד. הוא שופך את כל כולו אל תוך כל רגע. איננו מעריכים את השושן פחות משום שאינו עשוי צור ונבנה להחזיק מעמד. שפע החיים הוא בזרימתו; אחר כך זה מאוחר מדי. היכן השיר כשהוא כבר הושר? הריקוד כשהוא כבר נרקד? רק אנחנו בני האדם רוצים גם להחזיק בעתיד. אנו משכנעים את עצמנו שהיקום עוסק בענווה בפרישת יעדנו. אנו מבחינים בכאוס האקראי של ההיסטוריה יום אחר יום, שעה אחר שעה, אבל יש משהו לא נכון בתמונה. היכן האחדות, המשמעות, של יצירתו הנשגבת ביותר של הטבע? ודאי שמיליוני פלגי המקרה והשרירות הקטנים הללו זוכים לתיקונם בנהר התת־קרקעי העצום אשר, ללא ספק, נושא אותנו אל המקום שבו מצפים לנו! אבל אין מקום כזה, ולכן הוא נקרא אוטופיה. למותו של ילד אין יותר משמעות ממותם של צבאות, של אומות. האם הילד היה מאושר בעודו חי? זו שאלה ראויה, השאלה היחידה. אם איננו יכולים לסדר את אושרנו שלנו, זו יוהרה שמעבר לוולגריות לסדר את אושרם של הבאים אחרינו.”

“העולם נגוע במוות ובכיליון, ולכן החכמים אינם מתאבלים, ביודעם את תנאי העולם, אומרת תורת בודהיזם עתיקה. במילים אחרות: תתרגלו לזה.”

“אנשים מדברים גם לאחר מותם. רק אלה שרשמו את דבריהם בכתב לפני מותם מדברים; השאר שותקים לעד”

“בנקודה שבה הוא, איוואן איליץ' של היום, החל להופיע, כל ההנאות שנראו כה ממשיות נמסו עכשיו לנגד עיניו והפכו למשהו פעוט ולעיתים מגעיל. וככל שהיה רחוק יותר מן הילדות, וככל שהתקרב יותר ליום הזה, כך נראו הנאותיו פעוטות ומפוקפקות יותר. זה התחיל בבית הספר למשפטים. שם נשאר משהו קטן שהיה באמת טוב: היה כיף, הייתה חברות, הייתה תקווה. אבל בשנים האחרונות נעשו הזמנים הטובים נדירים יותר. אחר כך, בתחילת שירותו אצל המושל, חזרו שוב כמה זמנים טובים: זיכרונות של התאהבות באישה. אחר כך הכול נעשה מבולבל, והזמנים הטובים לא היו רבים כל כך. אחר כך היו עוד פחות; ככל שהמשיך, היו פחות ופחות. נישואים... תאונה ואכזבה כזאת, וריח הפה הרע של אשתו, וכל החושניות והצביעות ההן! והדד-ליינים של חיי העבודה שלו, ודאגות הכסף ההן, שנה, שנתיים, עשר, עשרים — תמיד אותו סיפור ישן. וככל שזה נמשך, כך נעשה קטלני יותר. זה כאילו ירדתי במורד כשחשבתי שאני עולה במעלה. כך זה היה. בעיני החברה עליתי במעלה, אבל במידה שווה החיים חמקו ממני... ועכשיו הכול נגמר. לא נותר אלא למות!”

“המוות הוא גורל בלתי נמנע”

“מה אני חיה למענו ומה אני מתה למענו הן אותה שאלה.”

“הוא השתעמם, זה הכול, השתעמם כמו רוב האנשים. לכן הוא המציא לעצמו יש מאין חיים מלאי סיבוכים ודרמה. משהו מוכרח לקרות — וזה מסביר את רוב המחויבויות האנושיות. משהו מוכרח לקרות, אפילו עבדות נטולת אהבה, אפילו מלחמה או מוות. יחי אפוא ההלוויות!”

“הדמונים שלנו מסתירים אותנו כך טוב, עד שהמלאכים שאנו מציגים, נושאים את הבושה בפניהם”

“העולם כבר נגמר, אז מדוע הקרב לא פסק”

“תכננתי את מותי בקפידה, בניגוד לחיי, שנסחפו להם מדבר אחד למשנהו, חרף ניסיונותיי העלובים לשלוט בהם.”