מוות

“בני אדם משתכנעים מטיעוניך, מכנותך, ומרצינות מאמציך רק על ידי מותך”

“זה כאילו ירדתי במורד כשחשבתי שאני עולה במעלה. כך היה. בעיני החברה עליתי במעלה, אבל באותה מידה ממש החיים חמקו ממני... ועכשיו הכול נגמר. לא נותר אלא למות! "אז על מה כל זה? לשם מה? זה לא ייתכן. לא ייתכן שהחיים היו חסרי טעם ומבחילים עד כדי כך. ואם אכן היו מבחילים וחסרי טעם עד כדי כך, למה אני צריך למות, ולמות בייסורים? משהו כאן לא בסדר. אולי לא חייתי כפי שהייתי צריך לחיות?" עלתה בו לפתע המחשבה. "אבל איך זה ייתכן כשעשיתי הכול כראוי?" תהה, ודחה מיד כאי-אפשרות גמורה את הפתרון האחד והיחיד לתעלומת החיים והמוות.”

“אם הייתי מאמין באלוהים במידה מספקת כדי לכנותו רוצח, אז אולי הייתי מאמין גם במידה מספקת שהוא, כרוח, קיים מעבר למוות; ולפיכך רק הוא יכול לעשות זאת בצדק. שכן הישות הגופנית הורגת אדם ושולחת אותו הרחק בשנאה, ואילו אלוהים, הישות הרוחנית, הורג אדם ומושך אותו אליו באהבה.”

“ישוע המשיח פתח לנו את דלת השמים באמצעות מותו על הצלב.”

“שרדתי כמה מהילדים שגדלתי איתם ב-Knowsley Village, ליברפול, בריטניה. שניים התמוטטו ומתּו בגיל שמונה-עשרה מהתקפי לב! הם גרו זה מול זה ושיחקו יחד. אני תוהה אם זו הייתה איזו חשיפה שהייתה משותפת להם? למרבה הפלא, משפחה שלמה של שלוש נשים חלתה כולן בסרטן השד ממש מעבר לפינה מהם, וזה הרג את חברתי! קצת יותר במעלה הדרך חבר אחר התמוטט ומת מסרטן המוח בשנות השלושים לחייה. תמיד זה נראה כמו הרבה יותר מדי מוות בטרם עת באזור כה קטן.”

“האם אנו עשויים כך שעלינו ליטול את המוות במנות קטנות מדי יום, או שלא היינו יכולים להמשיך בעסקי החיים?”

“אני מפחד מן המוות. אתה צעיר, ולכן מן הסתם אתה מפחד ממנו יותר ממני. כמובן נדחה אותו ככל שנוכל. אבל אין לכך כמעט שום חשיבות. כל עוד בני אדם נשארים בני אדם, המוות והחיים הם אותו הדבר.”

“ענייני חיים ומוות הם דאגה אוניברסלית. אדם יכול ללמוד על החיים באמצעות חקירת ההיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים הקשורים למוות.”

“אולי במקרה של בני אדם אמיתיים, המוח שלהם, הנשמה שלהם, התודעה שלהם זורמים דרך גופם כמו דם, שוכנים בכל תא של הווייתם הגופנית, ולכן אריסטו צדק: אצל בני אדם הנפש והגוף הם אחד ואי אפשר להפריד ביניהם, העצמי הוא גם עם הגוף וגם כלה עמו. היא דמיינה את האיחוד הזה ברעד של התרגשות. כמה בני אדם היו בני מזל אילו כך היה, היא רצתה לומר לג'רונימו שהיה וגם לא היה אבן רושד: בני מזל ואבודים. כשהלבבות שלהם הלמו מהתרגשות גם נשמותיהם הלמו, כשהדופק שלהם האיץ גם רוחם התעוררה, כשהעיניים שלהם נרטבו בדמעות של אושר היה זה המוח שלהם שחש את השמחה. המוחות שלהם נגעו באנשים שאצבעותיהם נגעו בהם, וכאשר אחרים נגעו בהם בתורם היה זה כאילו שתי תודעות התאחדו לרגע. המוח העניק לגוף חושניות, הוא אפשר לגוף לטעום עונג ולהריח אהבה בבושם המתוק של אהובם; לא רק גופם, אלא גם מוחותיהם, עשו אהבה. ובסוף הנשמה, בת תמותה כמוהגוף, למדה את הלקח הגדול האחרון של החיים, והוא מותו של הגוף.”

“איפה קראתי שמי שמתנצח למוות אומר או חושב שעה לפני מותו, שאם היה חי על סלע גבוה, על גשרון צר כל כך עד שיש לו מקום רק לעמוד, ואוקיינוס, חושך נצחי, נידוד נצחי, סערה נצחית סביבו, ואם היה חי עומד על ריבוע יארד של מקום כל חייו, אלף שנים, נצח, זה היה טוב יותר לחיות כך מאשר למות מיד. רק לחיות, לחיות ולהמשיך לחיות! חיים, מה שיהיו!”

“אודות הסרת הקליפה ממני (ליאן, שטענה שצמחים נהרגים מכך) כי נשים צופות שתשקוטנה על הצלחתן הקרובה לאורח חיים אני לא אשתק ואם אני נהרגת (עץ עירום!) יתעניין מישהו לסמן את המקום בו אני נופלת וידעו שאי אפשר לי לחיות בשקיקה בשקרים שלי שומעת את "איך היא יפה!" שלהם שאהבתם את התמונה המוחזרת שאני שונת אותה לא. סוף. לא אמשיך לחיות לפי מה אמא חושבת לפי מה אחי ואבי מגנים לפי מה אהובי מעלה לפי מה אחיינית, מבושה, משלילה או מתלהבת להחזיק אני מוצאת את עצמי אישית, קטנה נגד העולם שוויון רצונות לבסוף אני מבינה בנוסף: מאבקי תמיד היה נגד חושך פנימי אני נושאת בתוכי את המפתח היחיד למוות שלי – כדי לפענח חיים,”

“ואז הבנתי שאין אף אחד אחר להתקשר אליו, וזה היה הדבר העצוב ביותר. האדם היחיד שבאמת רציתי לדבר איתו על מותו של אוגוסטוס ווטרס היה אוגוסטוס ווטרס.”

“חיינו חולמים את האוטופיה. מותנו משיג את האידיאל.”

“יום אחד, כשיצאתי אל ערימת העצים שלי, או ליתר דיוק אל ערימת הגזעים הכרותים שלי, הבחנתי בשתי נמלים גדולות, האחת אדומה, האחרת גדולה הרבה יותר, כמעט באורך חצי אינץ', ושחורה, כשהן נאבקות זו בזו בעוז. משהשיגו אחיזה זו בזו, לא הרפו עוד לעולם, אלא התגוששו והתפתלו והתגלגלו בלי הרף על השבבים. בהביטי הלאה הופתעתי לגלות שהשבבים מכוסים לוחמים כאלה, עד שלא היה זה דואלום, אלא בלום, מלחמה בין שני גזעי נמלים; האדומות תמיד מול השחורות, ולעיתים קרובות שתיים אדומות מול שחורה אחת. לגיונות המירמידונים הללו כיסו את כל הגבעות והעמקים בחצר העצים שלי, והקרקע כבר הייתה זרועה מתים וגוססים, אדומים ושחורים כאחד. זה היה הקרב היחיד שראיתי מימי, שדה הקרב היחיד שעליו דרכתי בעוד הקרב משתולל; מלחמת אחים; הרפובליקנים האדומים מזה והאימפריאליסטים השחורים מזה. מכל עבר היו נתונים בקרב עד מוות, אך בלי כל רעש שיכולתי לשמוע, וחיילים בני אדם מעולם לא לחמו בנחישות כזאת.”

“כל חיי אלוהים הרשה לי לחלוק נקודות מבט עם אנשים שונים. אינך יכול להנהיג אנשים שאת נקודת המבט שלהם אינך מוכן להבין.”

“רוב המוות של האנשים הוא פארסה, לא נשאר בהם דבר שיכול למות”

“כשהייתי ילד, סבי מת, והוא היה פסל. הוא גם היה אדם טוב מאוד, שהיה לו הרבה אהבה לתת לעולם, והוא עזר לנקות את שכונת העוני בעיר שלנו; והוא הכין לנו צעצועים והוא עשה מיליון דברים בחייו; הוא היה תמיד עסוק בידיו. וכאשר הוא מת, פתאום הבנתי שאני בכלל לא בוכה עליו, אלא על כל הדברים שהוא עשה. בכיתי כי הוא לעולם לא יעשה אותם שוב, הוא לעולם לא יגלף עוד חתיכת עץ או יעזור לנו לגדל יונים ויוני דואר בחצר האחורית או ינגן בכינור כפי שניגן, או יספר לנו בדיחות כפי שסיפר. הוא היה חלק מאיתנו וכאשר הוא מת, כל המעשים חדלו באחת ולא היה מי שיעשה אותם בדיוק כפי שהוא עשה. הוא היה יחיד במינו. הוא היה אדם חשוב. מעולם לא התגברתי על מותו. לעיתים קרובות אני חושב אילו גילופים נפלאים מעולם לא באו לעולם מפני שהוא מת. כמה בדיחות חסרות בעולם, וכמה יוני דואר שלא נגעו בהן ידיו. הוא עיצב את העולם. הוא עשה דברים לעולם. העולם פשט את הרגל מעשרה מיליון מעשים נאים בלילה שבו הלך לעולמו.”

“האבל עוזר לנו לוותר על האשליה שהעבר יכול היה להיות שונה ממה שהיה.”

“נשקנו הוא התודעה האירונית נגד המילוליות: התודעה הפתוחה נגד הנאיביות; החתירה האמיצה אל האמת נגד הכוחות הפחדניים והנבזיים המבקשים להציב גבולות לחקירה (ושבטיפשותם טוענים שכבר יש בידינו כל האמת שאנו זקוקים לה). אולי יותר מכול, אנו מאשרים את החיים מול כתות המוות והקרבת האדם, ואיננו יראים מפני המוות הבלתי נמנע, אלא דווקא מפני חיים אנושיים המצטמצמים ומתעוותים בשל הצורך העלוב להציע הערצה עיוורת, או האמונה הקודרת שחוקי הטבע נענים ליבבות וללחשים.”

“האגו מת והאגו חי, אבל אנשים אומרים ש״אני מתתי״. מה שנולד ומת הוא האגו, והנשמה נמצאת באותו מקום (היא תמיד שלמה). גם הפודגל (האטומים שנצברו; ושמתפרקים כעת בצורת התודעה, הגוף והדיבור) נמצא באותו מקום. העניין הוא רק של האגו שבאמצע.”