“כשהייתי ילד, סבי מת, והוא היה פסל. הוא גם היה אדם טוב מאוד, שהיה לו הרבה אהבה לתת לעולם, והוא עזר לנקות את שכונת העוני בעיר שלנו; והוא הכין לנו צעצועים והוא עשה מיליון דברים בחייו; הוא היה תמיד עסוק בידיו. וכאשר הוא מת, פתאום הבנתי שאני בכלל לא בוכה עליו, אלא על כל הדברים שהוא עשה. בכיתי כי הוא לעולם לא יעשה אותם שוב, הוא לעולם לא יגלף עוד חתיכת עץ או יעזור לנו לגדל יונים ויוני דואר בחצר האחורית או ינגן בכינור כפי שניגן, או יספר לנו בדיחות כפי שסיפר. הוא היה חלק מאיתנו וכאשר הוא מת, כל המעשים חדלו באחת ולא היה מי שיעשה אותם בדיוק כפי שהוא עשה. הוא היה יחיד במינו. הוא היה אדם חשוב. מעולם לא התגברתי על מותו. לעיתים קרובות אני חושב אילו גילופים נפלאים מעולם לא באו לעולם מפני שהוא מת. כמה בדיחות חסרות בעולם, וכמה יוני דואר שלא נגעו בהן ידיו. הוא עיצב את העולם. הוא עשה דברים לעולם. העולם פשט את הרגל מעשרה מיליון מעשים נאים בלילה שבו הלך לעולמו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←