מוות

“פחד הוא תמיד מוות. אמונה היא חיים. האמן, וניצחונך מובטח.”

“מימד הזמן והמרחב, כפי שהוא בא לידי ביטוי במה שקורה כאן ועכשיו, הוא כל מה שנדע אי פעם. בניגוד לרצף הזמן האינסופי והמרחב האינסופי, כל מה שאנחנו מכירים יחווה הפרעה, התפרקות, ריקבון, פירוק ומוות. הבלתי-נמנעות של הסוף שלנו מייצגת את הקומדיה הטרגית של החיים. רוב הסבל המיותר שלנו נובע מהתנגדות לארעיות במקום מקבלה של הגורל. רק דרך קבלת האירועים והמצבים שקורים בחיי אדם, כולל הסבל, ושחרור היאחזויות, אדם יוכל אי פעם לחוות הארה.”

“האפשרות של פציעה או מוות הייתה משיכה חזקה: ככל שהעולם המקוון נעשה יותר ויותר ערוך מראש ומלוטש, וככל שאפילו אתרי ה״מציאות״ שלו העלו שאלות על אותנטיות במוחות הצופים, העולם הפיזי הגס והלא מלוטש קיבל הילת מסתורין מיסטית.”

“חמש דקות אחרי שמשהו קרה אולי אינן הזמן הטוב ביותר בשבילך להיכנס לפייסבוק שלך ולספר לכולם. פאניקה של בני אדם אינה מייצרת את כוחו של אלוהים.”

“אולי הרשיתי לעצמי איזו הבהוב של רגש בעבר הקרוב, אמר המוות, אבל אני יכול לוותר על זה בכל עת שארצה.”

“אַל תִּירְאוּ מִן הַמָּוֶת, יְלָדַי; הִתְגַּבְּרוּ עָלָיו, וְהִדְחִיתֶם אֹתוֹ לְצַוָּארֵי הָאוֹיְבִים.”

“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש״נתנו״ את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וזה הציב קושי נוסף. חיילים אמיצים רבים, וכעת מתים, היו בכל זאת מגויסים בכפייה. מעשי השהידים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר ״אלוהי״ שנראה (כפי שאורוול ניסח זאת פעם) כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם הסבו אותם) כדי לכונן תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב יש להם אותה מטרה בראש. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה המתמזגת באופן לא מושך עם נטייה מזוכיסטית להתכחשות עצמית. לא בריא. חייך?”

“אלוהים ערך לפניי שולחן בנוכחות חוסר הביטחון שלי, בנוכחות החסכים שלי, בנוכחות ההתמכרויות שלי, בנוכחות הבלבולים שלי, בנוכחות מה שאיבדתי, בנוכחות האיום שלא אצליח, בנוכחות אויביי, אני מביט ישר קדימה.”

“מאמציהם של בני האדם להימנע מן המוות או להתגבר עליו נידונים תמיד לאכזבה”

“הארי איבד כל תחושה של המקום שבו היו: פנסי רחוב מעליו, צעקות סביבו, הוא נאחז בסירת הצד בכל כוחו. הכלוב של הדוויג, הפיירבולט, והתרמיל שלו החליקו מתחת לברכיו — ״לא — הדוויג!״ המטאטא צלל אל הקרקע, אבל הוא הצליח רק בקושי לתפוס את רצועת התרמיל שלו ואת חלקו העליון של הכלוב, כשהאופנוע התהפך שוב למצב ישר. רגע של הקלה, ואז עוד הבזק של אור ירוק. הינשוף צווח ונפל לרצפת הכלוב. ״לא — לא!״ האופנוע האיץ קדימה; הארי הבחין באוכלי מוות עטויי ברדסים מתפזרים כשגריד פרץ דרך מעגלם. —״אבל הינשוף שכב ללא תנועה ומעורר רחמים כצעצוע על רצפת כלובו.”

“חיינו מלמדים אותנו מי אנחנו. למדתי בדרך הקשה שכאשר אתה מתיר לתיאור המציאות של מישהו אחר להחליף את שלך... אז מוטב היה אילו היית מת.”

“אנשי סיפורים כמעט תמיד על דבר אחד, למעשה, אינם? מוות. בלתי נמנעותו של המוות. . . . . . . (מהעיתון הנצחי) "אין דבר כזה מוות טבעי. דבר שאינו קורה לאדם מעולם אינו טבעי, משום שההופעתו של האדם מערערת את כל העולם. כל האנשים חייבים למות, אך למותו של כל אחד מהם מוות זה תאונה, ואפילו אם הוא יודע זאת, הוא ירגיש בו פגיעה בלתי מוצדקת." הייתם יכולים להסכים עם המילים או לא, אך אלה הם המקור החשוב של "סיפור השרשרת”

“הסיבה שהמציאו ארונות קבורה, לנעול בהם את המתים, לשמר אותם, הם שמו עליהם איפור; הם לא רצו שהם יתפזרו או יהפכו למשהו אחר. האבן עם השם והתאריך הייתה עליהם כדי להכביד עליהם.”

“האובדן הגדול ביותר הוא אובדן החיים.”

“אוי, לב נחש שמסתתר מאחורי פנים פורחות! האם דרקון אי פעם שמר מערה כה יפה? שליט יפה, מלאך מרושע, יונה עם נוצה של עורב, כבש זאב-רודף! נבזוי בתצוגה האלוהית, בדיוק ההפך ממה שאתה נראה – קדוש נידח, נבל מכובד!”

“אתה משתתף בהלוויה, אתה נפרד מן המתה. אתה מתאבל. ואז אתה ממשיך בחייך. ולעתים עצם היעדרה יכה בך כמו מכה בחזה, ואתה תבכה. אבל זה יקרה פחות ופחות ככל שהזמן יעבור. היא מתה. אתה חי. אז תחיה.”

“כי גם זיכרונות מתפרקים. ואז לא נשאר לך כלום, לא נשאר לך אפילו רוח רפאים אלא הצל שלה. בהתחלה היא רדפה אותי, רדפה את חלומותיי, אבל גם עכשיו, רק שבועות אחר כך, היא כבר החליקה ממני, התפרקה בזיכרוני ובזיכרונם של כל השאר, מתה שוב.”

“אני מבקש צדק, אשר אתה, נסיך, חייב לתת. רומיאו הרג את טיבלט; רומיאו לא יכול לחיות.”

“מוות הוא המלך של העולם הזה: זה גן-החיות שלו, שם הוא מגדל חיים כדי להאכיל אותו. צעקות כאב הן מוזיקה לשולחנו.”

“מוות חייב להיות כה יפה. לשכב באדמה החמה והמתונה, עם העשבים הנענעים מעל ראשך, לשמוע את השתיקה. ללא יום-שלפני, ולא יום-אחרי. לשכוח את הזמן, לסלוח לחיים, להיות בשלום.”