מוות

“מתתי בגיל הבשל עשרים. חייכו, כי לעולם לא ניתנה הזדמנות לאכזב אותי. מתתי בגיל המתקדם תשעים. חייכו, כי חיי היו מספקים הרבה מעבר לכך. מתתי לפתע — בהפתעה גמורה. חייכו, כי לא הייתי צריך לחלות לפניכם. מתתי ממחלה ממושכת. חייכו, כי ניתנה לי ההזדמנות להיפרד. לא רציתי לעזוב את כדור הארץ הזה. אבל חייכו, כי אני עדיין כאן ביניכם. למה אתם בוכים? האם אינכם רואים שאני מחייך?”

“תאי המוח שלי מתים בטריליונים.”

“איזה שלווה אינסופית של הלב עלולים המלכים להתעלם ממנה, בעוד האנשים הפשוטים נהנים ממנה! ומה יש למלכים שאין לפרטיים, חוץ מטקס, חוץ מטקס כללי? ומה אתה, טקס חוסר תועלת? איזה אל אתה, שסובל יותר מצרות של בני אדם מאשר המאמינים שלך? מה הפערים שלך? מה הכניסות שלך? הו טקס, הראה לי רק את הערך שלך! מה נשמת ההערצה שלך? האם אתה רק מקום, דרגה וצורה, שיוצרים יראה ופחד באחרים? שבו אתה פחות שמח להיות נחשף מפחד מאשר הם בפחד. מה אתה שותה במקום הומאז' מתוק, אלא מחמאות מורעלות? אה, תחליף, גדול גדול, ובקש מהטקס שלך לרפא אותך! חושב שהחום האשתי ייעלם עם תארים שנפוצים משבח? האם הוא ייתן מקום להתכופפות ולכפיפות? האם תוכל, כשאתה מצווה על ברך של נדבן, לצוות על בריאותו? לא, אתה חלום גאה, שמשחק בעדינות עם מנוחת מלך; אני מלך שמוצא אותך, ואני יודע שזה לא המשחה, השרביט והכדור, החרב, המקל, הכתר האימפריאלי, השמלה המוזרקת זהב וחר pearls, הכותרת המוגזמת לפני המלך, הכסא שהוא יושב עליו, ולא גל של תפארת שמכה על החוף הגבוה של העולם הזה, לא, לא כל אלה, שלוש פעמים יופי של טקס, לא כל אלה, מונחים במיטה מלכותית, יכולים לישון כך שליו כמו העבד המסכן, שמלא גוף ומוח ריק משיג לו מנוחה, מלא לחם מצוקה; לעולם לא רואה לילה נורא, ילדו של גיהינום, אבל כמו משרת, משקיע מהזריחה לשקיעה, מזיע בעין של פובוס כל הלילה, ישן באליסיום; למחרת אחרי השחר, קם ועוזר להיפריון על סוסו, ועוקב אחרי השנה הרצה, בעבודה רווחית, אל קברו: ולולא טקס, כזה בוז, שמסובב ימים בעבודה ולילות בשינה, היה לו יתרון של מלך. העבד, חלק משלוות המדינה, נהנה מזה; אבל במוח קטן לא מבין מה משמר המלך לשמור על השלום, שהשעות של האיכר הן הטובות ביותר.”

“כששאלו את אחד הפילוסופים הרומאים הזקנים כיצד הוא רוצה למות, אמר כי יפתח את עורקי הידיים שלו באמבטיה חמה. חשבתי שזה יהיה פשוט, לישון במיטת המים ולראות את האדום מתפרח מעל זרועותי, גלי גוון אחר גוון דרך המים הנקיים, עד שאטבען לישון מתחת לפנייה שצבעונית כגפן שושנים. אבל כשבא הזמן האמתי, נראה לי זרועי היד כך לבן ונטול הגנה, עד שלא יכולתי לעשות את זה. היה כאילו לא מה שאני רוצה להרוג נמצא בעור הזה או בפעימה הכחולה הדקה שצופצפת מתחת לאצבעי, אלא במקום אחר, עמוק יותר, סודי יותר, ורבים יותר מהקשה להגיע אליו.”

“אני אומר את אותו הדבר על מותו של ג'יימס וייט: "אוי, היכן – הוא לא היה כותב את הסימפוניה התשיעית של בטהובן בכל זאת.”

“מה, אחרי הכול, כל כך מיוחד בגנים? התשובה היא שהם משכפלים את עצמם. חוקי הפיזיקה אמורים להיות נכונים בכל היקום הנגיש. האם יש עקרונות כלשהם בביולוגיה שסביר שיהיה להם תוקף אוניברסלי דומה? כשאסטרונאוטים יוצאים למסע אל כוכבי לכת רחוקים ומחפשים חיים, הם יכולים לצפות למצוא יצורים מוזרים ובלתי ארציים מכדי שנוכל לדמיין. אבל האם יש משהו שחייב להיות נכון לגבי כל החיים, בכל מקום שבו יימצאו, ובכל בסיס כימי שיהיה להם? אם קיימות צורות חיים שהכימיה שלהן מבוססת על סיליקון ולא על פחמן, או על אמוניה ולא על מים, אם יתגלו יצורים שיקפאו למוות ב־100 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, אם תימצא צורת חיים שאינה מבוססת כלל על כימיה, אלא על מעגלים אלקטרוניים מהדהדים, האם עדיין יהיה עיקרון כללי כלשהו שנכון לגבי כל החיים? ברור שאינני יודע, אבל אילו הייתי צריך להמר, הייתי שם את כספי על עיקרון יסודי אחד. זהו החוק שלפיו כל החיים מתפתחים באמצעות הישרדות דיפרנציאלית של ישויות משכפלות. הגן, מולקולת ה־DNA, הוא במקרה הישות המשכפלת השולטת בכוכב הלכת שלנו. ייתכן שיש אחרות. אם יש, ובלבד שמתקיימים תנאים מסוימים, הן כמעט בהכרח ייטו להפוך לבסיסו של תהליך אבולוציוני.”

“למה המוות — אם מוכרחים שיהיה לנו אותו — לא יכול להיות תמיד מפואר, כמו ב״האיליאדה״?”

“כי בעוד שאנו אומרים מיד כי הוא [אורכה של חיי האדם] ארוך כעידנים, אנו נזכרים כי הוא קצר יותר מנפילתו של עלה ורד אל הקרקע”

“פעם הייתי אומר למה לחסוך כסף אם אמות מחר, עדיין לא מתתי ואין לי ממה להתקיים”

“איזו דת מעולם לא היו לה כתות? היו סמוכים ובטוחים, הקיצוניות היא תמיד הישבן.”

“כאשר מה שציפית לו התרחש, לעולם אל תיכנס לפאניקה; על ידי שמירה על רוגע, אתה משיג שליטה על המצב.”

“קרים היו השפתיים, ואף על פי כן הוא נישק אותן. מלוח היה דבש השיער, ואף על פי כן הוא טעם אותו בשמחה מרה. הוא נישק את העפעפיים העצומים, והרסס הפראי שנח על גביעיהם היה מלוח פחות מדמעותיו. ולפני הדבר המת הוא התוודה. אל קונכיות אוזניו הוא יצק את היין החריף של סיפורו. הוא הניח את הידיים הקטנות סביב צווארו, ובאצבעותיו נגע בקנה הדק של הגרון. מרה, מרה הייתה שמחתו, ומלאה שמחה מוזרה הייתה כאבו.”

“תמיד יש אנשים שמגלים שחייהם נעשו בלתי נסבלים עד כדי כך שהם מאמינים שהדבר הטוב ביותר שיוכלו לעשות יהיה להאיץ את מעברם למישור קיום אחר. הם מתאבדים, אתה מתכוון? אמר בוד. הוא היה בערך בן שמונה, עיניו פעורות וסקרניות, והוא לא היה טיפש. אכן. זה עובד? הם מאושרים יותר כשהם מתים? לפעמים. ברוב המקרים, לא. זה כמו האנשים שמאמינים שיהיו מאושרים אם יעברו לגור במקום אחר, אבל לומדים שזה לא עובד כך. לאן שלא תלך, אתה לוקח את עצמך איתך. אם אתה מבין למה אני מתכוון.”

“הצמיחה האינטלקטואלית צריכה להתחיל בלידה ולהיפסק רק במוות.”

“הוא הרגיש את הלב שלו דופק בחוזקה בחזה. כמה מוזר, מתוך הפחד מהמוות הוא פעם אפילו חזק יותר, נלחם בעוז כדי להשאיר אותו בחיים. אבל הוא יצטרך לעצור, ובקרוב. הפעימות שלו היו ספורות. כמה זמן עוד נותר לו, כשהוא קם והלך דרך הטירה בפעם האחרונה, החוצה אל השטח ואל תוך היער?”

“גולגולתו נטולת העיניים קלטה את שורת התלבושות, את שאריות האיפור השעוותיות שעל שולחן האיפור. נחיריו הריקים שאפו את הריחות המעורבים של כדורי עש, גריז וזיעה. היה כאן משהו, חשב, שכמעט השתייך לאלים. בני האדם בנו עולם בתוך העולם, שהשתקף בו בערך באותה דרך שטיפת מים משקפת את הנוף. ואף על פי כן... ואף על פי כן... בתוך העולם הקטן הזה טרחו להכניס את כל הדברים שהיית חושב שירצו להימלט מהם - שנאה, פחד, עריצות, וכיוצא באלה. המוות הסתקרן. הם חשבו שהם רוצים שייקחו אותם אל מחוץ לעצמם, וכל אמנות שבני האדם העלו בדעתם הרחיקה אותם עוד יותר פנימה.”

“כדי לשמוע עד כמה חבריך חושבים שאתה נפלא: זייף את מותך, או התחתן.”

“ככל שלבך יהיה טהור יותר, כך רוחך תהיה קלה יותר. ככל שרוחך תהיה קלה יותר, כך היא תרחף קרוב יותר לאור. ככל שיותר תותר לה להתקרב אל האור, כך היא תרחף גבוה יותר. ככל שהיא תרחף גבוה יותר, כך תהיה קרוב יותר לאלוהים. לגן עדן יש שבע שכבות. תנודות מעשיך הטובים, שישתקפו במשקל מצפונך ובטוהר לבך, יקבעו את השכבה שבה תשכון נשמתך. מטרתך היא להפוך את לבך לקל כנוצה. ככל שהלב כבד יותר, כך הוא יישאר כבול יותר לגיהינום הזה.”

“אבותינו הקדמונים למדו מאפייני התנהגות שונים כמו קנאה, רכושנות ותוקפנות כדי להבטיח את הישרדות חיי האהבה הפראיים שלהם בסביבה הקשה של אמא טבע. וכל אותן תגובות התנהגותיות נחרתו בסופו של דבר בתוכנית הגנטית שלנו. לכן, אלה אינם האויבים בדרך למערכת יחסים בריאה, אלא כאשר משתמשים בהם כראוי הם יכולים אפילו להצית מחדש את הניצוץ במערכת יחסים גוועת.”

“בפרשת ה-13 באפריל 2029, יעבור אסטרואיד גדול מספיק כדי למלא את גודל כוס האגוזים של רוז בול, כך קרוב לכדור הארץ עד שיתנמוך מתחת לגובה לווייני התקשורת שלנו. לא קראנו לאסטרואיד הזה במבי, אלא קראנו לו אפופיס, על שם אל החושך והמוות במצרים העתיקה. אם מסלולו של אפופיס בעת העברתו הקרובה יעבור בתוך טווח גבהים צר מאוד המכונה "תעלת המפתח", השפעת הכבידה המדויקת של כדור הארץ על מסלולו תבטיח שבעוד שבע שנים, ב-2036, בעת מעברו הבא, יפגע האסטרואיד בכדור הארץ ישירות, ויתרסק באוקיינוס השקט בין קליפורניה להוואי. הגל הצונאמי שיצר ימחק את כל חופי המערב של אמריקה הצפונית, יטמן את הוואי ויפגע קשות בכל המישורים היבשתיים של חופי האוקיינוס השקט. אם אפופ”