ספרים

“אני מחבב מדע בדיוני. אבל לא כל מדע בדיוני. אני אוהב מדע בדיוני שבו יש לקח מדעי, למשל — כשהספר המדע-בדיוני משנה דבר אחד אבל משאיר את שאר המדע על כנו ובוחן את ההשלכות של זה. זה באמת בעל ערך רב.”

“הפעילות הפנאי העוצמתית ביותר היא כאשר אנו נשענים לאחור ומפעילים את מוחנו באמצעות ספרים גדולים ומרגשים.”

“עומק מחשבתך מייצר את עובי מחשבותיך”

“זה לא תמיד עניין של לשנות את דעתך. אני חושב שלעיתים קרובות הדעה שלך משנה אותך. פתאום אתה קולט שבלי שהתכוונת לחשוב משהו, או תוך כדי שאתה מתכוון לחשוב משהו, אתה פשוט לא יכול לעשות את זה יותר. זה כבר לא אומר את אותו הדבר כמו פעם. ואתה תוהה למה. ואם אתה רוצה לבחון בכנות את הסיבה, זה עלול להוביל אותך לכיוונים מדאיגים אך פוריים. זו הסיבה שקראתי לספר הזה 'היץ-22', כי זה הד קטן ומינורי לפרדוקס הגדול של ג'ו הלר; אבל בחיים שהיו בהם לא מעט מחויבות ונאמנות, הגעתי לנקודה שבה אני מזוהה בעיקר עם קבוצת אנשים שאפשר לתאר אותם כעקשנים למען ספקנות, או נחושים למען אי-וודאות. וזה מעמיד אותנו נגד האנשים שבטוחים לגמרי שיש להם את כל התשובות – או הטוטליטריים המודרניים. אלה שיש להם את כל המידע שהם צריכים, ושבאמת מחזיקים ב'אמת' כפי שהתגלתה להם – הם כבר מוסמכים להגיד לנו מה לעשות. התנגדות לאנשים האלה היא המטרה של חיי, תמיד הייתה, במובן מסוים, והתנגדות לכל צורות הטוטליטריות, לא רק כמערכת מחשבתית אלא בתוך הראש.”

“הארכיטקטורה תיעדה את הרעיונות הגדולים של המין האנושי. לא רק שלכל סמל דתי, אלא לכל מחשבה אנושית יש את עמודה בספר העצום ההוא.”

“אוי, מפלצות מפחדות, אמרה לטי. ולגבי מבוגרים... היא הפסיקה לדבר, שפשפה באצבע את אפה המנומש. ואז, אני עומדת להגיד לך משהו חשוב. מבוגרים גם מבפנים לא נראים כמו מבוגרים. מבחוץ, הם גדולים וחסרי מחשבה, והם תמיד יודעים מה הם עושים. מבפנים, הם נראים בדיוק כמו שתמיד נראו. כמו שהם נראו כשהיו בגילך. האמת היא, שאין בכלל מבוגרים. אף אחד, בכל העולם כולו... ישבנו שם, זה לצד זה, על הספסל הישן מעץ, בלי לומר דבר. חשבתי על מבוגרים. תהיתי אם זה נכון: אם כולם באמת ילדים עטופים בגופים של מבוגרים, כמו ספרי ילדים שמסתתרים באמצע ספרים ארוכים ומשעממים. מהסוג שאין בהם תמונות או שיחות.”

“ניסיתי לכתוב על פוליטיקה באופן מרומז, השואב מתחומי עניין אחרים, ולגשת אל ספרות ואל ביקורת מבלי להתעלם מן הממד הפוליטי. גם אם נכשלתי בסינתזה הזאת, מצאתי שהניסיון ראוי לעשייה.”

“האלכימאי הרים ספר שמישהו בשיירה הביא. בעוברו על הדפים, הוא מצא סיפור על נרקיס. האלכימאי הכיר את האגדה על נרקיס, עלם שכרע מדי יום ליד אגם כדי להתבונן ביופיו שלו. הוא היה מוקסם כל כך מעצמו, שיום אחד נפל אל האגם וטבע. במקום שבו נפל נולד פרח, שנקרא נרקיס. אבל כך לא סיים מחבר הספר את הסיפור. הוא אמר שכאשר נרקיס מת, הופיעו אלות היער ומצאו את האגם, שהיה מים מתוקים, כשהוא הפך לאגם של דמעות מלוחות. 'מדוע את בוכה?' שאלו האלות. 'אני בוכה על נרקיס,' השיב האגם. 'אה, אין זה מפתיע שאת בוכה על נרקיס,' אמרו, 'שכן אף שאנו רדפנו אחריו תמיד ביער, רק את יכולת להתבונן ביופיו מקרוב.' 'אבל... האם נרקיס היה יפה?' שאל האגם. 'מי טוב ממך לדעת זאת?' שאלו האלות בתימהון. 'הרי על גדותיך הוא כרע מדי יום כדי להתבונן בעצמו!' האגם שתק זמן מה. לבסוף אמר: 'אני בוכה על נרקיס, אבל מעולם לא שמתי לב שנרקיס היה יפה. אני בוכה משום שבכל פעם שהוא כרע ליד גדותיי, יכולתי לראות, במעמקי עיניו, את יופיי שלי משתקף.' 'איזה סיפור יפה,' חשב האלכימאי.”

“התחושה שלנו לגבי מי אנחנו, שמעוצבת ברובה מאינספור קשרים עם הסביבה הפיזית, החברתית והמשפחתית שלנו, תלויה בהשתלבות שלנו במרקם החברתי. הסביבה החינוכית, היחסים במשפחה, החברים, ספרים, טלוויזיה, סרטים, מוזיקה, לצד שלל חוויות תרבותיות אחרות – כל אלה מעצבים את האישיות המתפתחת שלנו. ההצלחות והכישלונות שלנו מול העולם מטביעים את חותמם על החומר הרך של המוח המתעצב. אנחנו יצורים רגשיים שנאחזים בזיכרונות העבר; יצורים סקרנים שיוצאים מהמחסה הבטוח כדי לחקור שטחים חדשים; אורגניזמים חדים המצוידים בחמישה חושים בסיסיים; יצורים בעלי תודעה שיכולים לארגן את רשמי החושים לרעיונות מנחים ולעקרונות מעשיים. תגובות ההישרדות שלנו מהוות ציר מרכזי ברגשות שלנו. אנחנו יצורים קשובים ומלאי חמלה, שמגיבים בגוף ובנפש לגירויים מהעולם סביבנו.”

“פמיניסטיות שמקבלות את הטענה המובאת בספר בראשית, ושאלוהים הוא זכר, צריכות להחליט את דעתן.”

“אין ראיה או מידה ללא הנאה”

“כל ילד הוא שונה. אני חושב שחשוב שלא יהיו לנו אולי רק ספר אחד או שניים שאנחנו ממליצים עליהם לכל הילדים - אלא שנתאים את הספרים כך שיתאימו לכל ילד וילד בנפרד.”

“היו לי קווים בתוכי, שרשרת של אורנים מנחים. היה לי שפה. סיפורת ופואטיקה הן תרופות, מנות. מה שהן מרפאות בו הוא הפיצול שמגיעה המציאות לדמיוננו. ניזקתי, וחלק חשוב ממני נהרס – זה היה המציאות שלי, העובדות בחיי. אך מאחורי העובדות היה מי שאני יכולה להיות, איך שאני יכולה להרגיש. ואילו כל עוד היו לי מילים לכך, תמונות לכך, סיפורים לכך, אז לא אבדתי.”

“אם אתם מתכוונים לכתוב, נניח, פנטזיה — תפסיקו לקרוא פנטזיה. כבר קראתם יותר מדי. קראו דברים אחרים; קראו מערבונים, קראו היסטוריה, קראו כל דבר שנראה מעניין, כי אם אתם קוראים רק פנטזיה ואז מתחילים לכתוב פנטזיה, כל מה שתעשו הוא למחזר את אותם דברים ישנים ולהזיז אותם קצת ממקום למקום.”

“קריאה היא המים מצילי החיים למוחותינו. שתו מילים טהורות ככל שתצטרכו והישארו בחיים!”

“האם איננו מקובלים, ירח? האם איננו יפים יושבים יחד כאן, אני בסאטן שלי; הוא בשחור ולבן?”

“ישנה דרך של אמן עם מילים שאינה נלמדת אלא מתפתחת: אדם חירש מפתח ראייה יוצאת דופן, אדם עיוור מפתח שמיעה יוצאת דופן, אדם אילם, כשנותנים לו פיסת נייר...”

“הפוך את ספר חייך למחזמר. לעולם אל תזנח מחויבויות, אך תיהנה מהשארת מורשת צבעונית מאחוריך. לעולם אל תאפשר לאיש להיות המלחין של גורלך שלך. קח שליטה על חייך, ולעולם אל תאפשר למגבלות שהושתלו בידי החברה לומר לך כיצד אמורה להישמע המוזיקה שלך — או כיצד אמור להיכתב ספרך.”

“היא לא הייתה אומרת על איש בעולם שהוא כך או שהוא אחרת. היא הרגישה צעירה מאוד; ובאותו זמן זקנה עד אין-תיאור. היא פילחה כמו סכין דרך הכול; ובאותו זמן הייתה בחוץ, מביטה מן הצד. היה לה תמיד, כשהביטה במוניות, תחושה שהיא בחוץ, הרחק מאוד אל הים, ובודדה; תמיד הייתה לה ההרגשה שמאוד, מאוד מסוכן לחיות אפילו יום אחד. לא שהיא חשבה את עצמה פיקחית, או חריגה במיוחד. איך עברה את החיים על מעט ענפי הידע שפרויליין דניאלס נתנה להם, לא יכלה להבין. היא לא ידעה דבר; לא שפה, לא היסטוריה; כמעט שלא קראה עכשיו ספר, חוץ מזיכרונות במיטה; ואף על פי כן בעיניה היה זה שובה לב לחלוטין; כל זה; המוניות החולפות; והיא לא הייתה אומרת על פיטר, היא לא הייתה אומרת על עצמה, אני כך, אני אחרת.”

“הטוב שבספרות הבדיונית, כפי שאנו יודעים, כמובן, אינו מספר את האמת; הוא מגולל את האמת.”