“הוא הלך עוד רחוק יותר; דאג ודחק אותו החשיבה, בשעה שזה עבר לידו, קרוב כל כך אך גם כל כך רחוק עד שאין לו גבול, כך שבעודו נשמע אל אוזניהם, הוא לא מכיר אותם, והוא יתעצב כמעט על כך שיש לו משמעות משלו, יופי עצמי ולתמיד, זר להם, בדיוק כמו שבאבני היהלום הנתנות לנו או אפילו באותיות הכתובות לנו על ידי אישה שאנו אוהבים, אנחנו מתלוננים על "המים" באבן או על המילים בשורה כי הם לא נוצרו כולם מהרוח של אינטימיות זעומה ונדידה ושל אישה בלתי-משויכת.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←