“ג'וליאן שמע סיפורים—ליתר דיוק, לחישות—על ילדים אחרים של ציידי צללים שחשבו או הרגישו אחרת. שהתקשו להתרכז. שטענו שהאותיות מסתדרות מחדש על הדף כשניסו לקרוא אותן. שנפלו קורבן לעצבות אפלה שנראתה חסרת סיבה, או להתפרצויות של אנרגיה שלא יכלו לשלוט בהן. אבל אלה היו רק לחישות, כי הקלייב שנא להודות שקיימים נפילים כאלה. הם נעלמו אל חלק ה"פסולת" של האקדמיה, אומנו להישאר מחוץ לדרכם של ציידי צללים אחרים. נשלחו לפינות הרחוקות של העולם כמו סודות מבישים שיש להסתיר. לא היו מילים לתאר ציידי צללים שמוחותיהם עוצבו אחרת, לא היו באמת מילים לתאר הבדלים בכלל. כי אילו היו מילים, חשב ג'וליאן, היה צריך להיות גם הכרה. והיו דברים שהקלייב סירב להכיר בהם.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←