“האדמה סביב אנך-מורפורק פורייה, ורובה הגדול מוקדש לשדות הכרוב שמסייעים להעניק לעיר את ריחה המיוחד. האור האפור שלפני עלות השחר נפרש מעל המרחב הכחול-ירקרק, וסביב זוג חקלאים שהחלו מוקדם את קציר התרד. הם הרימו מבט, לא אל קול, אלא אל נקודת דממה נעה, במקום שבו היה אמור להיות קול. זה היה גבר ואישה ומשהו כמו גבר במידה חמש במעיל פרווה במידה שתים-עשרה, כולם במרכבה שהבהבה תוך כדי תנועה. היא דהרה לאורך הדרך לעבר הולי ווד ועד מהרה נעלמה מן העין. דקה או שתיים אחר כך באה בעקבותיה כיסא גלגלים. הציר שלו להט מלובן. הוא היה מלא אנשים שצעקו זה על זה. אחד מהם סובב ידית על קופסה. הוא היה עמוס כל כך עד שקוסמים נפלו ממנו מדי פעם ורצו אחריו, צועקים, עד שניתנה להם הזדמנות לקפוץ שוב ולחזור לצעוק. מי שניסה להנהיג אותו לא הצליח, והוא התנדנד מצד לצד על פני הדרך ולבסוף התעופף ממנה לגמרי ודרך דופן של אסם. אחד החקלאים נתן מרפק בשני. "ראיתי את זה בקליקים," הוא אמר. "זה תמיד אותו דבר. הם מתרסקים לתוך אסם ותמיד יוצאים מהצד השני מכוסים תרנגולות צווחות." בן לווייתו נשען מהורהר על המעדר שלו. "זה באמת יהיה מחזה ששווה לראות," הוא אמר. "בטח שכן." "כי כל מה שיש שם, בחור, זה עשרים טון כרוב." נשמעה חבטה, והכיסא פרץ מן האסם במטר של תרנגולות ודהר בטירוף לעבר הדרך. החקלאים הביטו זה בזה. "ובכן, תכה בי," אמר אחד מהם.”