סטיבן קינג

“הייתה תחושה יפהפייה של רוגע במפשעה שלי, תחושת שלווה כה יוצאת דופן שכמעט הייתה אקסטזה—כל מי שסבל מכאב חזק ואז החלים יידע על מה אני מדבר.”

“אוי, לעזאזל, המומיה רודפת אחרינו, בואו כולנו נלך קצת יותר מהר”

“טיילר מתגלגל מהמיטה, מרחרח את בתי השחי של חולצת הטריקו של אתמול, משליך אותה הצידה, מוציא אחרת מהמגירה. אבא שלו שואל אותו לפעמים למה הוא מכוון את השעון המעורר כל כך מוקדם — הרי זו חופשת הקיץ — וטיילר לא מצליח להסביר לו שכל יום חשוב, במיוחד אלה שמלאים בחום ובאור שמש וללא שום אחריות מיוחדת. כאילו יש איזו קולונת קטנה עמוק בתוכו, שמזהירה אותו לא לבזבז אף דקה, לא אפילו אחת, כי הזמן קצר.”

“אחד הדברים המעטים שאבא שלי אומר כשהוא שתה כמה שאני מסכים איתם הוא שלילדים בדור הזה אין הרבה אומץ. חלק מהם מנסים להתחיל את המהפכה על ידי הפצצת שירותי הממשלה האמריקאית, אבל אף אחד מהם לא זורק בקבוקי מולוטוב על הפנטגון.”

“רציתי להיפרד ממישהו, ושמישהו ייפרד ממני. הפרידות שאנחנו אומרים והפרידות שאנחנו שומעים הן הפרידות שאומרות לנו שאנחנו עדיין בחיים.”

“אם אתה מצפה להצליח כסופר, גסות רוח צריכה להיות הדאגה השנייה במיעוטה. המעטה מכול צריכה להיות החברה הנימוסית ומה שהיא מצפה לו. אם אתה מתכוון לכתוב בכנות ככל שתוכל, ימיך כחבר בחברה הנימוסית ממילא ספורים.”

“אני לא רוצה לראות את זה יותר. זה עלוב. וזה רמאות. אתה בונה את כל זה סביב משהו... מתבסס על משהו... ואז אתה לא רוצה אותו. האם לא חבל שכל האמיתות הגדולות הן שקרים כאלה?”

“הכאב הוא הכוח הגדול ביותר של האהבה. זה מה שווירמן אומר.”

“הוא האמין לפעמים שהכפייה ליצור סיפורת אינה אלא סוללת מגן מפני הבלבול, אולי אפילו מפני השיגעון. זו הייתה הטלת סדר נואשת בידי אנשים שהיו מסוגלים למצוא את הדבר היקר הזה רק במוחם... לעולם לא בלבם.”

“הייתי מספיק מעורב כדי להסתדר עם אנשים. מעולם לא הייתי מגושם חברתית. לא מתבודד. וזה הציל את חיי, הציל את שפיותי. זה והכתיבה. אבל עד היום אני לא סומך על אף אחד שחשב שבית הספר היה תקופה טובה. אף אחד.”

“כל מה שעלה בדעתי, כל מה שנקרה לידי, הייתי קורא.”

“היו רצח, הייתה אונס, היו מעשים שלא ייאמרו, וכולם היו לטובה, לטובה הארורה, למיתוס הארור, למען הגביע, למען המגדל.”

“עדיף שתהיה לך ערכת הכלים שלך איתך. אם לא, אתה עלול למצוא משהו שלא ציפית לו ולהתייאש.”

“כתיבה אינה עניין של להרוויח כסף, להתפרסם, להשיג דייטים, להשיג סקס, או להכיר חברים. בסופו של דבר, היא עניין של העשרת חייהם של מי שיקראו את יצירתך, וגם של העשרת חייך שלך. היא עניין של לקום, להבריא, ולהתגבר. להיות מאושר, בסדר? להיות מאושר.”

“עזור לנו להיות נאמנים, אדוני. עזור לנו לעמוד.”

“ארזי את כל דאגתי וצערי, ציפור שחורה, ביי-ביי”

“הרעיון שמאמץ יצירתי וחומרים משני תודעה שזורים זה בזה הוא אחד ממיתוסי הפופ-אינטלקט הגדולים של זמננו”

“בקרוליינה הצפונית עצרתי לתדלק בתחנת הומבל אויל, ואז הלכתי מסביב לפינה כדי להשתמש בשירותים. היו שם שתי דלתות ושלושה שלטים. MEN היה שבלוני ומסודר מעל דלת אחת, LADIES מעל השנייה. השלט השלישי היה חץ על מקל. הוא הצביע לעבר המדרון המכוסה שיחים מאחורי התחנה. היה כתוב עליו COLORED. מסוקרן, הלכתי בשביל, נזהרתי להיצמד הצידה בכמה נקודות שבהן העלים השומניים, הירוקים-עד-בורדו של קיסוס הרעל היו ברורים ללא ספק... לא היה שם מתקן. מה שמצאתי בקצה השביל היה פלג צר עם קרש שהונח מעליו על גבי כמה עמודי בטון מתפוררים... אם אי פעם אתן לכם את הרושם ש-1958 היא כולה אנדי-ואופי, זכרו את השביל, בסדר? זה שלאורכו היה קיסוס רעל. ואת הקרש מעל הפלג.”

“תודה לכם, גברים, על מסילות הברזל. תודה לכם, גברים, על שהמצאתם את המכונית ועל שהרגתם את האינדיאנים האדומים שחשבו שאולי יהיה נחמד להיאחז באמריקה עוד קצת, מפני שהם היו כאן קודם. תודה לכם, גברים, על בתי החולים, המשטרה, בתי הספר. עכשיו הייתי רוצה להצביע, בבקשה, ושתהיה לי הזכות לקבוע את דרכי שלי ולעצב את גורלי שלי. פעם הייתי רכוש, אבל עכשיו זה מיושן. ימי העבדות שלי חייבים להסתיים; איני זקוקה עוד להיות שפחה יותר משאני זקוקה לחצות את האוקיינוס האטלנטי בסירה זעירה עם מפרשים. מטוסי סילון בטוחים ומהירים יותר מסירות קטנות עם מפרשים, וחירות הגיונית יותר מעבדות. איני מפחדת לטוס. תודה לכם, גברים.”

“מוקדם או מאוחר אפילו הרצים המהירים ביותר חייבים לעמוד ולהילחם.”