סטיבן קינג

“האם מישהו מאיתנו, מלבד בחלומותינו, באמת מצפה להתאחד שוב עם אהבותינו העמוקות ביותר, אפילו כשהן עוזבות אותנו רק לדקות, ואף בשליחות השגרתית ביותר? לא, ממש לא. בכל פעם שהן יוצאות מעינינו אנו בלבנו הסודי מונים אותן כמתות. לאחר שניתן לנו כל כך הרבה, אנו מסיקים, כיצד יכולנו לצפות שלא נושפל עד עפר כמו לוציפר בשל היוהרה המדהימה של אהבתנו?”

“גברים! היא לא יכלה להבין מדוע כל כך הרבה נשים פחדו מהם. האין האלים יצרו אותם כשחלקם הפגיע ביותר של קרביהם תלוי ממש מחוץ לגופם, כמו חתיכת מעי שהוסטה ממקומה? בעט בהם שם והם התקפלו כמו חלזונות. ליטפת אותם שם והמוח שלהם נמס.”

“אבל עכשיו השמחה נעלמה והעצב חזר, העצב מרגיש כמו משהו שמגיע לי, המחיר של איזו בגידה שכמעט לא נשכחה.”

“הדרך לגיהינום מרוצפת בתוארי פועל”

“המקום שבו עמדת מעולם לא היה חשוב. רק זה שהיית שם... ועדיין על רגליך.”

“קריאה בזמן הארוחות נחשבת לגסות רוח בחברה מנומסת, אבל אם אתה מצפה להצליח כסופר, גסות רוח צריכה להיות הדאגה השנייה במיעוטה שלך. המועטה מכול צריכה להיות החברה המנומסת ומה שהיא מצפה לו.”

“אני מניח שכאשר אתה פונה מהכביש הראשי, אתה צריך להיות מוכן לראות כמה בתים מוזרים.”

“אהבה היא מה שמניע את העולם, תמיד חשבתי... היא הדבר היחיד שמאפשר לגברים ולנשים לעמוד בעולם שבו נראה שכוח המשיכה תמיד רוצה למשוך אותם מטה... להוריד אותם נמוך... ולגרום להם לזחול...”

“כל מילה שאתה צריך לחפש במילון נרדפות היא המילה הלא נכונה. אין חריגים לכלל הזה.”

“כפי שקרה, שלושתנו התבררנו כסופרים אמיתיים—צירוף מקרים גדול כמעט מכדי להיקרא צירוף מקרים גרידא בחברה שבה ממש עשרות אלפי סטודנטים (אולי מאות אלפים) שואפים למקצוע הכתיבה ושבה רק מאות בודדות אכן פורצות דרך.”

“הוא הבין היטב כיצד אדם שעומדת בפניו בחירה בין גאווה לאחריות יבחר כמעט תמיד בגאווה — אם האחריות גוזלת ממנו את גבריותו.”

“חמישים יארד לפנינו, איילה יצאה מן היער. היא פסעה בעדינות מעל מסילת GS&WM חלודה אחת ואל משטח המסילה, שם העשבים והזהביות היו כה גבוהים עד שנגעו בצדדיה. היא עצרה שם, מביטה בנו בשלווה, אוזניה זקופות קדימה. מה שאני זוכר מאותו רגע היה הדממה. שום ציפור לא שרה, שום מטוס לא זמזם מעלינו. אילו אמי הייתה איתנו, היא הייתה מביאה את המצלמה שלה ומצלמת בלי הפסקה. המחשבה על כך גרמה לי להתגעגע אליה באופן שלא התגעגעתי אליו כבר שנים.”

“הזמנה לרקוד—זה ריקוד. ולפעמים מכבים את האורות באולם הנשפים הזה. אבל אנחנו נרקוד בכל זאת, אתה ואני. גם בחושך. במיוחד בחושך. האם אוכל לזכות בתענוג?”

“ילדה בגילך—כל ילדה—יכולה לשים יד על גפרורים אם היא רוצה, לשרוף את הבית או משהו כזה. אבל לא הרבה עושות את זה. למה שהן ירצו?”

“אספסוף תמיד בחר את מנהיגיו שלו, והוא תמיד בחר את הנכונים.”

“בסוף, הרוח לוקחת הכול, לא? ולמה לא? למה אחרת? אילו המתיקות של חיינו לא הייתה מסתלקת, לא הייתה מתיקות כלל.”

“רצח הוא כמו צ'יפס: אי אפשר להסתפק רק באחד.”

“אשליות חזקות מתפשטות כמו חיידקי הצטננות בעיטוש.”

“ארבעה צעירים במעילי אופנוענים... התנפלו על האיש במכנסי חאקי קצרים והיכו אותו עד שאיבד את הכרתו בעזרת שלט הפרסומת שלו עצמו.”

“אדם שמפקפק בעצמו לא צריך להתאמץ יותר מדי זמן, לא עד שהוא נעשה מנוסה.”