מרגרט אטווד

“למואירה היה עכשיו כוח, היא שוחררה, היא שחררה את עצמה. עכשיו היא הייתה אישה משוחררת. אני חושבת שמצאנו את זה מפחיד.”

“אתה חרא ציני, אמר לעצמו. ואז התחיל לבכות. אל תהיה כל כך סנטימנטלי, קרייק היה אומר לו. אבל למה לא? למה שלא יהיה סנטימנטלי? כאילו היה שם מישהו שיערער על שלו”

“לצעירים יש את הפחדים הגדולים ביותר. למה זה? כי הם לא מכירים את העלילה. הם לא מכירים את העלילה האישית שלהם... הם לא יודעים מה עומד לקרות להם.”

“יש ימים שבהם אני בקושי מצליחה לצאת מהמיטה. אני מרגישה שקשה לי לדבר. אני מודדת התקדמות בצעדים, הצעד הבא והצעד שאחריו, עד לשירותים. הצעדים האלה הם הישגים גדולים. אני מתמקדת בהסרת הפקק ממשחת השיניים, בהרמת המברשת אל פי. קשה לי להרים את זרועי כדי לעשות אפילו את זה. אני מרגישה שאין לי ערך, ששום דבר שאני יכולה לעשות אינו בעל ערך, ומעל לכול לא בעיניי עצמי.”

“יחס של כישלונות מובנה בתהליך הכתיבה. סל הניירות נוצר מסיבה טובה.”

“כל ספרות בדיונית היא על אנשים, אלא אם כן היא על ארנבים המעמידים פנים שהם אנשים. הכול, במהותו, הוא דמויות בפעולה, כלומר דמויות הנעות דרך הזמן ושינויים המתרחשים, וזה מה שאנו מכנים "העלילה".”

“כל מה שעליי לעשות, אני אומרת לעצמי, הוא לשמור את הפה סגור ולהיראות טיפשה. זה לא אמור להיות כל כך קשה.”

“אתה נכנס בי כמו קרס לתוך עין, כמו קרס דיג, כמו עין פקוחה”

“בחדר היה ריח של סקס ישן, בדידות וציפייה למשהו ללא צורה או שם. אני זוכרת את הכמיהה הזו, ומעולם לא הייתי אותו דבר מאז אותן ידיים שהיו עלינו אז, בגב התחתון, או מאחור, בחניון, או בחדר הטלוויזיה כשהקול מונמך ורק התמונות מרצדות על בשר נחשף. השתוקקנו לעתיד. איך למדנו את זה, את הכישרון הזה לאי-יכולת לשבוע?”

“נראה היה שהם היו מסוגלים לבחור. נראה היה שאנחנו היינו מסוגלים לבחור, אז. היינו חברה שגוססת מעודף בחירה.”

“הייתי רוצה להיות בלי בושה. הייתי רוצה להיות חסרת בושה. הייתי רוצה להיות בורה. אז לא הייתי יודעת עד כמה בורה הייתי.”

“כשהמילים האלה ייעלמו מראשו, הן ייעלמו, בכל מקום, לנצח. כאילו מעולם לא היו.”

“לחיי הקפטן שלנו, כה אמיץ וחופשי, בין אם הוא תקוע על סלע או ישן מתחת לעץ, או מתגלגל בזרועותיה של איזו נימפת ים, שזה המקום שבו כולנו היינו רוצים להיות, אחי!”

“ברגע שיש לך שפה שיש בה זמן עבר וזמן עתיד, אתה הולך לומר: "מאין באנו, מה קורה אחר כך?" היכולת לזכור את העבר עוזרת לנו לתכנן את העתיד.”

“כשדברים באמת קודרים, אפשר לצחוק, ואפשר לקרוס לגמרי.”

“יש אפיגרמה נעוצה ללוח המודעות במשרדי, גנובה ממגזין — "לרצות לפגוש סופר כי אתה אוהב את יצירתו זה כמו לרצות לפגוש ברווז כי אתה אוהב פטה.”

“זה ודאי היה אז שהתחלתי לאבד אמון בטיעון סביר כמדד היחיד לאמת”

“אולי שום דבר מכל זה אינו קשור לשליטה. אולי באמת אין זה קשור למי יכול להחזיק במי, מי יכול לעשות מה למי ולצאת מזה בשלום, אפילו עד מוות. אולי אין זה קשור למי יכול לשבת ומי חייב לכרוע או לעמוד או לשכב, רגליים פשוקות. אולי זה קשור למי יכול לעשות מה למי ולקבל על כך מחילה. לעולם אל תגידו לי שזה מסתכם באותו דבר.”

“לפי טוביאס, נשים נשארות בסביבה זמן רב יותר משום שהן פחות מסוגלות לזעם וטובות יותר בלהיות מושפלות, כי מהו הזקנה אם לא מחרוזת אחת ארוכה של השפלות? איזה אדם בעל יושרה היה סובל זאת?”

“האם זה היה בגידה, או שמא היה זה מעשה של אומץ? אולי שניהם. אף אחד מהם אינו כרוך במחשבה מראש: דברים כאלה מתרחשים ברגע, במצמוץ עין. זה יכול להיות רק משום שהם כבר עברו אצלנו חזרות, שוב ושוב, בדממה ובחושך; בדממה כזאת, בחושך כזה, עד שאיננו מודעים להם בעצמנו. עיוורים אך בטוחים בצעדינו, אנו צועדים קדימה כאילו אל תוך ריקוד שנזכרנו בו.”