מגי סטייפווטר

“אומרים שאת ואת סיאן קנדריק שורפים את הסלעים. טומי מסובב אותי ומקרין אליי. "ואני אומר את ואת סיאן קנדריק, אני אומר את ואת סיאן קנדריק. ובשורפים אני אומר שורפים.”

“עדיין ריחה נדבקה בשרי, זיכרון ממעמד אחר, ממעולם אחר. הייתי שיכורה ממנו, מריחה שלה. קרבתי מדי. ריח הקיץ על עורה, הקדנציה החצי-שכוחה של קולה, הרגשת אצבעותיה בשרי. כל חלקיי שרו בזיכרון הקרבה שלה. קרבתי מדי. לא יכולתי להימנע.”

“מלורי (באפס תקוה): "אם לא תשאל, אם לא תתנחם בקשת מי חלב, אם לא תשאל אם לך שהם שם תה?" ג'סה: "אם לך ארל גרי או דרג'ילינג?" מלורי: "אלהים, אלהים, אלהים!”

“רגיש" ניסיתי. "ספוג" תרגם סאם. "יצירתי." "סכנתי-אמוא." "חושב." "פנג שווי." "אתה יודע, כי בפנג שווי אתה משים את המושבים והצמחים והכל בצורה חושבת." התעקש סאם. "כדי להרגיע אותך. כמו זן. או משהו. אני לא בטוח לחלוטין כיצד זה עובד, מלבד החלק החושב.”

“אין גבור כאין חיים, ואך להחליט על מות למען חיי אחרים – זה הוא הגבור.”

“זו לא משימה קשה לומר מדוע אני אוהבת לבוא לשיקגו לסימניותי, כי אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שבאתי לשם, עוד לפני שיצא 'שיבר'. אני זוכרת את ההשפעה שהנטען של העיר עשתה עליי, כמה פתוחה היא נראתה, אף על פי שסביבי עמדו בניינים ענקיים. הפארקים והחללים הירוקים שם מדהימים.”

“אני מתארת את ספריי כסרטים כשאני נתקעת, ואת הדבר הראשון שאני עושה כשאני עובדת על רעיון חדש הוא לצאת לקולנוע כדי לעבד את קצב הסיפור והרגש.”

“אתה שואל אותי להגדיר מושג מופשט שאף אחד לא הצליח להסביר מאז תחילת הזמן. "אתה פשוט הטיל עליי את זה", אמר גנסי. "למה אנחנו נשאפים אוויר? כי אוהבים אוויר? כי לא רוצים לחנוק. למה אנחנו אוכלים? כי לא רוצים לרעוב. איך אני יודע שאני אוהב אותה? כי אני יכול לישון אחרי שדיברתי איתה. למה?”

“האם יש עוד אנשים נעדרים מתגוררים תחת הגג שלך? אלוויס? ג'ימי הופה? אמיליה ארהארט? אני רק רוצה סיפוק מלא של מידע עכשיו, לפני שאנחנו נמשיך הלאה.”

“השליך את העבר. זהו העכשיו.”

“בהתייחסות לכך, גנסי התגלגל על גבו, חיבר את ידיו על חזהו. עליו היה חולצה של פולו בצבע סלמון, שבעיני בלו הייתה הרבה יותר קשה מאשר כל דבר שדנו בו עד כה.”

“ופתחתי את עיניי ויש רק גרייס ואני – לא דבר אחר מלבד גרייס ואני – היא דוחקת שפתיה זו לזו כאילו היא מחזיקה את נשיקתי בתוכה, ואני, מחזיקת את הרגע הזה, דק כציפור בידיים.”

“כשהתבגרתי, חשבתי שאני חייבת לבחור בין כתיבה או מוזיקה או אמנות, אבל התברר שזה משחק קשה של קפיצות, אבל אני יכולה לעשות את כל שלושתן.”

“לשוניו טעמו קר וחד, כמינט, ככר החורף, אך ידיו, רכות על גבי צווארי, הבטיחו ימים ארוכים, קיץ ולתמיד.”

“הייתי לה מבט. "רצ'ל." "גריס, צריך להודות, זה ממש מוזר. אומרי. אתה נעלם מהבית החולים, ואוליביה — ואז סאם פתאום מופיע איתך, ובכן, הפטריות ההלוצינוגניות נראות יותר ויותר אמיתיות, במיוחד כשאתה מתחיל לדבר על זאבים. כי השלב הבא הוא שיזדעקנה אייזבל קולפיר ותאמר שכולם יתפסו על ידי חוצנים, ואני חייבת לומר לך, לא אוכל לקחת את זה במצב הרגשי הנשבר שלי. אני חושבת ש—" נשמתי. "רצ'ל." "טוב," אמרה. זרקה את התיק מאחורי המושב וירדה אחריו.”

“מה?" שאל בקול נמוך. "נראה שאתה חווה את האחרון שלך בשטרות השמחה." הוא צרח: "מה זה אומר בכלל?" "לא יודע. רק ניסיתי." "אז זה לא עובד. זה לא משמעותי. ובכל מקרה, אני רווי בשטרות שמחה. הרבה." הילן אמרה: "מה קורה שם בטלפון שלך?" "הורדה קטנה של שטרות שמחה." חייכתה של אחותו הגדולה של גנסי זרחה. "ראית? זה עובד. אז, האם אתה או לא צריך לצאת מהחדר הזה?" גנסי נטה קלות את ראשו, כפי שהכירו אחיו של גנסי זה את זה. "תודה רבה," אמרה הילן. "אמרי לי אם צריך לכתוב לך שטר שמחה." "אני ממש לא חושב שזה עובד.”

“סם צחק, צחוק מוזר, עצמי-מזלזל. "קראת הרבה, אכן. ומתת יותר מדי זמן בדיוק מחוץ לחלון המטבח, שם לא יכולתי לראות אותך טוב מספיק." "ולא מספיק זמן בעיקר עירום בפני חלון החדר שלי?" צחצחתי. סם הפך אדום כפחם. "זה," אמר, "איננו הנקודה של שיחתנו.”

“אמרתי ללא תועלת: "סם, אל תלך." הוא הוסיף את ידיו בפניי, והסתכל בי בעיניים. עיניו היו צהובות, עצובות, עיניים של זאב, כמו שלי. "אלה נשארות זהה. זכרי זאת כשאתה מסתכל בי. זכור שאני אני. בבקשה.”

“כאשר אתה לומד מי אתה, אתה יכול לבחור טוב יותר באנשים שמסביבך שמגדילים אותך, וזה לעיתים קרובות קורה רק כאשר אתה מפרק קשרים ישנים.”

“בתרבות שבה כל דבר מוגדר בצללים של אפור, אני חושבת שהבחירות המוחלטות בשחור ולבן בסיפורי הנוער האפלים מספקות קשר עמוק ומשביע רצון לקוראים.”