מגי סטייפווטר

“היו עיניה ועיני, ורגשתי תחושת נכונות חיה, תחושת אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון לאדם הנכון.”

“כי ידעת אותי רק כארבע עשרה שניות, ושבע מהן היו איתך, ואתה כבר יודע עלי יותר מכל חבריי במקום הזה הזה.”

“אמרתי לה: "אני אומר, עד החורף לא צריך לדאוג לכך, בכל מקרה" — אמרה. "אני רק שאלתי אם אתה חושב שאתה בריא לחלוטין." לא ידעתי מה לספר לה. לא חשבתי שבריא לחלוטין. חשבתי כמו שאמר קול — כמעט בריא. ניצול מלחמה עם זרוע פנטום. עדיין חשבתי את הזאב שהיה לי: חיה בתאי הגוף שלי, שוכבת לא בנוח, מחכה שיגרמו לי להיצא — מזג אויר או פריצת אדרנלין או חיסון. לא ידעתי אם זה אמיתי או רק הצעה. לא ידעתי אם יום אחד אהיה בטוח בגופי, אהיה נותן את הגוף האנושי שלי כמובן מאליו. "אתה נראה בריא לחלוטין," אמרה גרייס. רק פניה נראו בקצה מסך השירותים, צופים בי. היא ציחקה, ואני צעקתי. גרייס הגיעה קרוב מספיק כדי לכבות את המים. "אני מפחד," אמרה, פתחה את מסך השירותים לחלוט”

“היה לאדם האפור שנאה עמוקה למכונית השכירה הנוכחית שלו, והוא חש כי היא מעולם לא נוגעה בידי אנשים מספיק כשהייתה צעירה, ולכן היא מעולם לא תהיה נוחה להיות סביבה.”

“אפשר להיות מאוהב בך פשוט בגלל מי אתה”

“מה את רוצה לבקש?" שאלה גרייס. "לנשק אותך," אמרתי לה.”

“כשהלכו, התפרץ רוח פתאומית וזחלה נמוך מעל העשב, והביאה עמה את ריח המים הנעים והאבנים הסתרונות בצל, ובלו התרגשה פעם אחר פעם מהבנה שהקסם אמיתי, שהקסם אמיתי, שהקסם אמיתי.”

“העתיד מגיע כאן מהר יותר ממה שציפיתי.”

“הפנים של הקמרו הישן ריחו באספלט ובתאוה, בגזולין ובחלומות.”

“אני אוהבת מאוד את ההפקות הקולנועיות של ספרים כאשר הן נעשות כראוי, ויותר סלחנית מאשר רבים מהקוראים בנוגע למה שמגדיר "נעשה כראוי". עבורי, הדבר החשוב ביותר הוא שהסרט שומר על הרוח של הספר המקורי.”

“בצוואתה הקטנה אמרה פרספונה: "אין לי להוסיף". לאחר רגע של מחשבה, היא הוסיפה: "אם אתה הולך להכות את מישהו, אל תדחוף את האגודל שלך לתוך הכף. זה היה צער לשרוק אותו".”

“האם את אוכלת את כל הגברים במשפחה? איפה הם הולכים? האם בבית הזה יש תחתית?”

“החטא הגדול ביותר שאתה יכול לעשות הוא להניח שהקreativity תתגלה בפתאומיות, שמשרתת המוזה תנשא אותך עד סוף הספר על כנפי נוצות, בעוד ש"Foster the People" מנגנת בקלילות מאחורי הקלעים. סיפור הוא עבודה. עבודה נעימה בדרך כלל, אך עבודה.”

“ידעתי שהוא לא יגיע, אך צעקתי בכל זאת, ובעת שעשיתי זאת, העברו לי הוולפים האחרים תמונות ממנו כיצד הוא נראה: גמיש, אפור, בעל עיניים צהובות. העברתי חזרה תמונות משלי, של וולף על סף היער, שקט וזהיר, צופה בי. התמונות, ברורות כמו עצי הענפים הדקים בפניהם, הפכו את מציאתו לדרושי יותר, אך לא ידעתי איך להתחיל לחפש אחריו.”

“אֹה בַּעֲלֵי הַסִּינֵמָה, אַל תִּקְחוּ אֶת סֵפֶרִי הַנָּעִים וְתַשְׁחִיתוּו לְפֶחַד, אוֹ תִקְחוּ אֶת הַפֶּחַד שֶׁלִּי וְתַעֲשׂוּו לְנָעִים.”

“היווה זאת טוב? אדם סירב להצעות רבות לעזרה מג'נסי – כסף ללימודים, כסף לאוכל, כסף לדירה. אבל הוא חשב שזהו חמלה וצדקה. כל כך הרבה זמן הוא רצה שג'נסי יראה בו שווה, אבל עכשיו הבין שמאז ומתמיד זהו הוא עצמו שצריך היה לראות את זה. עכשיו הוא הבין שאין זה צדקה שג'נסי מציע. זהו פשוט אמת. ומשהו אחר: חברות של סוג שאין בו ספק. חברות שאתה יכול לשבע עליה. חברות שיכולה להישבר כמעט עד קצה ולחזור חזקה יותר מכל.”

“היינו רחוקים מילים מהחיים האמיתיים שלנו.”

“את כמו שיר ששרתי כשהתבגרתי, אך שכחתי שהכרתי עד ששמעתי אותו שוב.”

“עיניו היו מפחידות בחיוניות, קשת פיו חסרת אונים ומשמחת. פתאום לא נראה כלל מפתיע שהוא יכול להסיט דברים מחלומיו. בשעה זו, בלו הייתה מעט מאוהבת בכל אחד מהם. בקסמם. במסעם. ברועם והזרות שלהם. בנערים החורפים שלה.”

“אדאם הבין אז כי התפעלותם של גנסי ובל שינתה את המקום הזה. רונאן ואדאם יכלו לראות בו מקום מלא קסם, אך התפעלותם של גנסי ובל הפכה אותו למקודש.”