ליאו טולסטוי

“בלי ידיעה של מה אני ולמה אני כאן, אי אפשר לחיות, ומכיוון שאיני יכול לדעת זאת, גם איני יכול לחיות. באינסופיות של זמן, באינסופיות של חומר, ובאינסופיות של מרחב, מופיע אורגניזם-בועה שיחיה זמן קצר ואז יתפוצץ, והבועה הזאת היא אני.”

“חיינו נקשרו לא בידי אדם, אלא בידי אלוהים. איחוד כזה יכול להינתק רק על ידי פשע, ופשע כזה מביא עמו את עונשו שלו.”

“ואתה יודע, יש פחות קסם בחיים כשחושבים על המוות — אבל הם שלווים יותר.”

“בלי התמיכה מן הדת—זכור, דיברנו על כך—אף אב, המשתמש רק במשאביו שלו, לא היה מסוגל לגדל ילד.”

“לנו אין זה מובן שמיליוני גברים נוצרים הרגו ועינו זה את זה מפני שנפוליאון היה שאפתן או שאלכסנדר היה תקיף, או מפני שמדיניותה של אנגליה הייתה מחוכמת או שהדוכס מאולדנבורג קופח. איננו יכולים לתפוס איזה קשר יש לנסיבות כאלה עם עצם עובדת הטבח והאלימות: מדוע מפני שהדוכס קופח, אלפי גברים מן הצד האחר של אירופה הרגו והחריבו את אנשי סמולנסק ומוסקבה ונרצחו על ידם.”

“אלה הם האנשים, הוסיף בולקונסקי באנחה שלא יכול היה להדחיק, בשעה שיצאו מן הארמון, אלה הם האנשים שמכריעים את גורלן של אומות.”

“אם הפחד משתלט פעם על הנפש, אין הוא מוותר בקלות על מקומו לטעם אחר. סבסטופול מאת לב טולסטוי”

“נטשה, בסיבוב נמרץ מן העקב אל הבוהן, ניגשה אל אמצע החדר ונעצרה... נטשה נטלה את הצליל הראשון, גרונה תפח, חזהּ עלה וירד, הבעה רצינית עלתה על פניה. היא לא חשבה על איש ועל שום דבר באותו רגע, ומפיה המחייך פרצו צלילים, אותם צלילים שכל אחד יכול להפיק באותם מרווחים, ולהחזיק באותו משך זמן, ואף על פי כן אלף פעמים הם מותירים אותנו קרים, ובפעם האלף ואחת הם מעוררים בנו רעד ודמעות.”

“כל העולם מתחלק בשבילי לשני חלקים: האחד הוא היא, ושם יש כל האושר, התקווה, האור; האחר הוא המקום שבו היא איננה, ושם יש דכדוך וחושך...”

“תארו לעצמכם! אפשר לשמוע ולראות את הדשא צומח, חשב לוין, כשהבחין בעלה רטוב בצבע צפחה של צפצפה נע קרוב לקצהו של עלה דשא.”

“אני יודע שרוב האנשים—לא רק אלה הנחשבים פקחים, אלא אפילו אלה שהם פקחים מאוד, ובעלי יכולת להבין את הבעיות המדעיות, המתמטיות או הפילוסופיות הקשות ביותר—יכולים לעתים רחוקות מאוד להבחין אפילו באמת הפשוטה והברורה ביותר אם היא כזאת המחייבת אותם להודות בשקריותם של מסקנות שגיבשו, אולי במאמץ רב—מסקנות שהם גאים בהן, שהם לימדו אותן לאחרים, ושעליהן בנו את חייהם.”

“חטפו את רגעי האושר, אהבו והיו נאהבים! זו המציאות היחידה בעולם, כל השאר הוא איוולת. זה הדבר היחיד שמעניין אותנו כאן.”

“יש שני צדדים לחייו של כל אדם: יש קיומו האישי, שהוא חופשי במידה שענייניו מופשטים; ויש חייו היסודיים כיחידה בתוך נחיל האדם, שבהם עליו לציית בהכרח לחוקים שנקבעו לו.”

“הם נפגשים, כפי שניפגש מחר, כדי לרצוח זה את זה; הם הורגים וממיטים נכות על רבבות, ואחר כך עורכים תפילות הודיה על שהרגו כל כך הרבה אנשים (הם אף מגזימים במספר), ומכריזים על ניצחון, מתוך הנחה שככל שהרגו יותר אנשים כן גדול יותר הישגם. כיצד מביט בהם אלוהים מלמעלה ושומע אותם? קרא הנסיך אנדריי בקול חד וצורם. אה, ידידי, לאחרונה נעשה לי קשה לחיות. אני רואה שהתחלתי להבין יותר מדי. ולא טוב לאדם לטעום מעץ הדעת טוב ורע.... אה, ובכן, זה לא לזמן רב! הוסיף.”

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה אומללה בדרכה שלה.”

“בשם האל, עצרו לרגע, חדלו מעבודתכם, הביטו סביבכם.”

“עם חברים טוב; אבל בבית, טוב יותר.”

“גם בעמק צל המוות, שתיים ועוד שתיים אינן שש.”

“סופר יקר ודרוש לנו רק במידה שבה הוא מגלה לנו את פעולתם הפנימית של נבכי נפשו שלו”

“אבל אלה היו בעצם האביזרים שמושכים את כל האנשים שאינם עשירים באמת אך רוצים להיראות עשירים, אף על פי שכל מה שהם מצליחים לעשות הוא להיראות זהים זה לזה: דמשק, אבוני, צמחים, שטיחים וברונזות, כל דבר כהה ומבריק — הכול שאנשים מכל מעמד מסוים מעמידים פנים שהוא שלהם כדי להיות דומים לכל שאר האנשים מאותו מעמד. וסידוריו נראו דומים כל כך לסידוריהם של כולם עד שהיו חסרי ייחוד, אף כי הוא ראה בהם משהו ייחודי באמת.”