אלבר קאמו

“טרו "הפסיד את המשחק", כפי שניסח זאת. אבל מה הוא, רייה, הרוויח? לא יותר מן החוויה של מי שידע את הדבר ויזכור אותו, של מי שידע ידידות ויזכור אותה, של מי שיודע חיבה ונגזר עליו שיום אחד יזכור אותה. כך שכל מה שאדם יכול היה להרוויח בעימות בין הדבר לבין החיים היה ידע וזיכרונות. אבל טרו, אולי, היה מכנה זאת ניצחון במשחק.”

“לחשוב פירושו ללמוד מחדש כיצד לראות, לכוון את התודעה של האדם, להפוך כל דימוי למקום מועדף”

“העולם תמיד אומר את אותו הדבר. ובאותה אמת סבלנית המתקדמת מכוכב לכוכב מתבססת חירות שמשחררת אותנו מעצמנו ומאחרים, כשם שבאותה אמת סבלנית אחרת המתקדמת ממוות למוות.”

“הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי לבין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של בתי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“נראה שתושבי אוראן הם כמו אותו ידיד של פלובר, שעל סף המוות, כשהוא משליך מבט אחרון אל האדמה שאין לה תחליף, קרא: סגור את החלון, זה יפה מדי.”

“אינני יכול לשאת את חברתם של בני אדם. הם מחניפים או שופטים. אינני יכול לשאת אף לא אחד מן השניים.”

“מעבר לעיקול ימיו הוא לא הציץ לא באושר על-אנושי ולא בנצחיות — האושר היה אנושי, הנצחיות הייתה רגילה.”

“הסברתי לו, עם זאת, שטבעי היה כזה שהצרכים הגופניים שלי לעיתים קרובות עמדו בדרכם של רגשותיי.”

“מעולם לא האמנת במשמעותו של העולם הזה, ולפיכך הסקת את הרעיון שהכול שקול, ושאפשר להגדיר טוב ורע לפי רצונו של אדם. הנחת שבהיעדר כל קוד אנושי או אלוהי הערכים היחידים היו אלה של העולם החייתי — במילים אחרות, אלימות וערמומיות. מכאן הסקת שהאדם היה זניח ושאפשר היה להרוג את נשמתו, שבתולדות המשוגעות ביותר המרדף היחיד של היחיד היה הרפתקת הכוח והמוסר שלו עצמו, הריאליזם של הכיבושים.”

“אני מניח שלא כל כך קל לחזור הביתה, ולוקח קצת זמן להפוך זר לבן.”

“אני עייף באופן מוזר, לא מפני שדיברתי כל כך הרבה אלא רק מהמחשבה על מה שעוד עליי לומר”

“וממרחק רחב יכולתי לראות שאין זה משנה הרבה אם אדם מת בגיל שלושים או בגיל שבעים — שכן, בכל מקרה, גברים ונשים אחרים ימשיכו לחיות, העולם ימשיך כדרכו. גם אם אמות עכשיו או בעוד ארבעים שנה, את עניין המוות הזה היה צריך לעבור, בהכרח. ובכל זאת, איכשהו, קו המחשבה הזה לא היה מנחם כפי שהיה צריך להיות; הרעיון של כל אותן שנות חיים שעדיין לפני היה תזכורת צורבת!”

“רווחת העם, בפרט, תמיד הייתה האליבי של עריצים”

“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. כי אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי ובין התוכן שאני מנסה להעניק לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה סגול" של בתי התפילה שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“הרגש העמוק היחיד שלעתים חשתי בעניינים הללו היה הכרת תודה, כאשר הכול הלך כשורה ונשארו לי, לא רק שלווה, אלא חופש לבוא וללכת—מעולם לא הייתי אדיב ועליז יותר עם אישה אחת מאשר כשזה עתה עזבתי את מיטתה של אחרת, כאילו הארכתי כלפי כל האחרות את החוב שזה עתה נטלתי על עצמי כלפי אחת מהן.”

“בני אדם לעולם אינם משתכנעים מסיבותיך, מכנותך, ומחומרת סבלך, אלא במותך. כל עוד אתה חי, צדקתך מוטלת בספק; יש לך זכות רק לספקנותם.”

“נשים מעדיפות מטבען את רעיונותיהן על פני תחושותיהן”

“מנהיג אחד, עם אחד, פירושם אדון אחד ומיליוני עבדים.”

“כל מה שאני יודע בוודאות הגדולה ביותר על מוסר ועל חובות אני חב לכדורגל.”

“אין כל שאלה של הטפה בענייני אתיקה. ראיתי אנשים מתנהגים רע מתוך מוסריות רבה, ואני מבחין מדי יום שליושרה אין צורך בכללים”