אלבר קאמו

“אנשים מתים: והם אינם מאושרים.”

“הכומר סקר במבטו את תאי והשיב בקול שנשמע לי עייף מאוד. כל אבן כאן מזיעה סבל, אני יודע זאת. מעולם לא הבטתי בהן בלי תחושת ייסורים. אבל עמוק בלבי אני יודע שהעלובים שבכם ראו פנים אלוהיות עולות מתוך חשכתם. זהו הפנים שאתם מתבקשים לראות. הדבר הזה עודד אותי מעט. אמרתי שהבטתי באבנים שבקירות האלה במשך חודשים. לא היה בעולם דבר או אדם שהכרתי טוב יותר. אולי פעם, מזמן, חיפשתי בהן פנים. אבל הפנים שחיפשתי היו בהירות כשמש ולהבת התשוקה — והן השתייכו למארי.”

“יש רק בעיה פילוסופית אמיתית אחת, והיא התאבדות.”

“מודע לכך שאינני יכול להפריד את עצמי מזמני, החלטתי להיות חלק ממנו.”

“בעולם קיימת, במקביל לכוח המוות והכפייה, עוצמת שכנוע עצומה הנקראת תרבות.”

“אם משהו עומד לקרות לי, אני רוצה להיות שם.”

“אם הייתה מפלגה של מי שאינם בטוחים שהם צודקים, הייתי שייך אליה.”

“האדם הוא רעיון, ורעיון קטן ויקר ערך ברגע שהוא מפנה את גבו לאהבה.”

“אנו חיים בעידן של תכנון מראש ושל הפשע המושלם. הפושעים שלנו אינם עוד ילדים חסרי אונים שיכלו לטעון לאהבה כתירוץ שלהם. להפך, הם מבוגרים, ויש להם אליבי מושלם: הפילוסופיה, שאפשר להשתמש בה לכל מטרה — אפילו כדי להפוך רוצחים לשופטים.”

“כי אם יש חטא נגד החיים, הוא טמון אולי לא כל כך בייאוש מן החיים, אלא בתקווה לחיים אחרים ובהתחמקות מן ההוד הבלתי־נמנע של החיים האלה”

“הוא אמר בתקיפות, אלוהים יכול לעזור לך. כל האנשים שראיתי במצבך פנו אליו בשעת צרתם. ברור, השבתי, שהם היו חופשיים לעשות זאת, אם רצו בכך. אני, לעומת זאת, לא רציתי שיסייעו לי, ולא היה לי זמן לפתח עניין במשהו שלא עניין אותי.”

“אדם רוצה להרוויח כסף כדי להיות מאושר, וכל מאמציו והטוב שבחייו מוקדשים להרוויח את הכסף הזה. האושר נשכח; האמצעים נלקחים כמטרה.”

“אני מודה שעלינו להוסיף קטגוריה שלישית: זו של המרפאים האמיתיים. אבל עובדה היא שלא נתקלים בהרבה כאלה, ובכל מקרה ודאי שזו שליחות קשה. לכן החלטתי לנקוט, בכל מצב, את צד הקורבן, כדי לצמצם את הנזק שנגרם. ביניהם אני יכול לפחות לנסות לגלות כיצד מגיעים לקטגוריה השלישית; במילים אחרות, לשלום.”

“נחפש את המפלט היכן שהוא נמצא — בלב הקרב ממש. שכן לדעתי, וכאן אסיים, שם הוא. רעיונות גדולים, כך נאמר, באים לעולם ברוך כיונים. אולי אז, אם נקשיב בתשומת לב, נשמע, בעיצומו של רעש האימפריות והאומות, רפרוף קלוש של כנפיים, את התעוררותה העדינה של החיים ושל התקווה. יש שיאמרו כי תקווה זו מצויה באומה; אחרים, באדם. אני סבור יותר שהיא מתעוררת, מתחדשת, ניזונה ממיליוני יחידים בודדים, שמעשיהם ויצירותיהם שוללים מדי יום את הגבולות ואת המשמעויות הגסות ביותר של ההיסטוריה. כתוצאה מכך, זוהרת לרגע האמת הנתונה תמיד לאיום, שלפיה כל אדם ואדם, על יסוד סבלו ושמחותיו שלו, בונה למען הכול.”

“הוא התפלא על העיוורון המוזר שבאמצעותו בני אדם, אף שהם ערים כל כך למה שמשתנה בהם עצמם, כופים על חבריהם דימוי שנבחר עבורם אחת ולתמיד. הוא נשפט לפי מה שהיה. כשם שכלבים אינם משנים אופי, בני אדם הם כלבים זה לזה.”

“כל אדם, וביתר שאת כל אמן, רוצה שיכירו בו. גם אני.”

“הוא היה אחד מאותם אנשים נדירים, נדירים בעיירה שלנו כמו בכל מקום אחר, שיש להם האומץ לרגשותיהם הטובים. המעט שסיפר על חייו האישיים העיד על מעשי חסד ועל יכולת לחיבה שאיש בזמננו אינו מעז להודות בה.”

“והוא ידע, גם, מה חשב הזקן בעוד דמעותיו זולגות, וגם הוא, רייה, חשב זאת: שעולם נטול אהבה הוא עולם מת, ותמיד מגיעה שעה שבה אדם עייף מבתי כלא, מעבודתו, וממסירות לחובה, וכל מה שהוא נכסף אליו הוא פני אהוב, החום והפליאה של לב אוהב.”

“אין זה משפיל להיות אומלל. סבל גופני הוא לעיתים משפיל, אך סבל הקיום אינו יכול להיות כזה; זהו החיים.”

“תרבות: זעקתם של בני האדם לנוכח גורלם”