נוער

“אנשים נוטים להיות שמרנים בצעירותם ומתקרבים לרדיקליות עם הזמן, מכיוון שהם מאבדים כוח עם השנים. לכן, אם אישה צעירה אינה פמיניסטית, אני אומר לה: "רק תתעכבו".”

“האנשים היחידים שדעותיהם אני מקשיב עכשיו בכבוד כלשהו הם אנשים צעירים ממני בהרבה. הם נראים לפניי. החיים גילו להם את פלאה האחרון.”

“שאל כמו ילד, חשב כמו מבוגר, וכתוב כמו חכם.”

“אצור את יופייה של נעורים ואת חכמת הבגרות”

“ארבעים הוא הזקנה של הנעורים; חמישים הוא הנעורים של הזקנה.”

“הצעיר אוסף את חומריו כדי לבנות גשר אל הירח, או, אולי, ארמון או מקדש על פני האדמה, ולבסוף האיש בגיל העמידה מחליט לבנות מהם מחסן עצים.”

“הבחרות כמו שולחן מלא של סוכריות. האנשים הרגשיים חושבים שברצונם לחזור למצב הטהור והפשוט שהיה להם לפני שאכלו את הסוכריות. אבל לא כך הדבר. הם רק רוצים את התענוג של אכילתן שוב ושוב. האישה הבוגרת לא רוצה לחזור לילדותה, היא רוצה לחזור לחודש הדבש שלה. ואני לא רוצה לחזור לנעוריי. אני רוצה את התענוג של אבדן אותם שוב.”

“החומר הפסיכולוגי הרע אינו חטא אלא מחלה. אין צורך לחזור בתשובה עליו, אלא להירפא ממנו. ואגב, זה חשוב מאוד. בני אדם שופטים זה את זה לפי מעשיהם החיצוניים. אלוהים שופט אותם לפי בחירותיהם המוסריות. כשנוירוטי שיש לו אימה פתולוגית מחתולים מכריח את עצמו להרים חתול מסיבה טובה כלשהי, בהחלט ייתכן שבעיני אלוהים גילה יותר אומץ מאשר אדם בריא עשוי היה לגלות בזכייה בצלב ויקטוריה. כשאדם שהושחת מנעוריו ולמד שאכזריות היא הדבר הנכון עושה מעשה קטן וזעיר של חסד, או נמנע מאיזו אכזריות שהיה עשוי לבצע, ובכך, אולי, מסתכן בכך שחבריו ילעגו לו, ייתכן שבעיני אלוהים הוא עושה יותר ממה שאתה ואני היינו עושים אילו ויתרנו על החיים עצמם למען חבר. מוטב לומר זאת גם בכיוון ההפוך. כמה מאיתנו שנראים אנשים נחמדים למדי עשויים, למעשה, להשתמש כה מעט במורשת טובה ובחינוך טוב, עד שאנו גרועים באמת מאלה שאנו רואים בהם שדים. האם אנו יכולים להיות בטוחים לגמרי כיצד היינו מתנהגים אילו היינו כבולים במטען הפסיכולוגי הזה, ואחר כך בחינוך הרע, ואחר כך בכוח, נניח, של הימלר? משום כך אומרים לנוצרים שלא לשפוט. אנו רואים רק את התוצאות שהבחירות של אדם מחוללות מן החומר הגולמי שלו. אבל אלוהים אינו שופט אותו על החומר הגולמי כלל, אלא על מה שעשה ממנו. רוב המבנה הפסיכולוגי של האדם נובע כנראה מגופו: כשגופו ימות, כל זה ינשור ממנו, והאדם המרכזי האמיתי, הדבר שבחר, שעשה מן החומר הזה את הטוב ביותר או הגרוע ביותר, יעמוד עירום. כל מיני דברים נחמדים שחשבנו שהם שלנו, אך למעשה נבעו מעיכול טוב, ינשרו מחלק מאיתנו; כל מיני דברים מכוערים שנבעו מקומפלקסים או מבריאות לקויה ינשרו מאחרים. אז, לראשונה, נראה כל אחד כפי שהיה באמת. יהיו הפתעות.”

“חייך לא צריך להישאר כפוף לציפיות של אחרים! חיי, חי אתם בדרכך שלך.”

“אמורי היה לו מצפון פרוטסטנטי מסוים. לא שהכניע לו – מאוחר יותר בחייו הוא כמעט הרג אותו לחלוטין – אך בגיל חמש עשרה הוא חש שהוא רע הרבה יותר מהבנים האחרים... חוסר רחמים... רצון להשפיע על אנשים בכל דרך, גם לרעה... קור רוח מסוימת וחוסר אהבה, עד כדי אכזריות לעיתים... תחושת כבוד משתנה... אגואיזם בלתי-קדוש... עניין מבולבל ומסתורי בכל הנוגע למין. היה בו גם זרם חולשה מוזר, חוצה את מבנהו... משפט קשה מפי בן-גיל יותר (בנים גדולים יותר שונאים אותו בדרך כלל) היה יכול להכניע אותו מהמצב הרוח שלו לתגובה קשה או חוסר אומץ, או חוסר תבונה. הוא היה עבד לרוחו, ורגש שהוא אף על פי שהוא מסוגל לאי-אחריות ולעזות, הוא לא היה בעל אומץ, עקשנות או כבוד עצמי. גאווה, מעורבת בחשד עצמי אם לא ידע עצמי, תחושת בני”

“וְכֵן, מָצָא גולום אֹתָם שָׁעָה מִלְאִים מִכָּאן, כְּשֶׁשָׁב לָהֶם, מִתְמַחֵל וּמִתְנַפֵּל עַל הַדֶּרֶךְ מִמִּזְרָח הָאֹפֶל. יָשַׁב סָם מִתְמַכֵּן עַל הָאֶבֶן, רֹאשׁוֹ נִכְרַע צַלְעָה וְנִשְׁמָתוֹ כָּבֵד. בְּכִפּוֹ יָשַׁב רֹאשׁוֹ שֶׁל פְּרוֹדוֹ, מְבֻלָּע בַּשֵּׁנָה; עַל הַמִּזְרָחָה הָאֶבֶן שׁ”

“מוזר איך בילדות זה מרגיש כאילו המחר לא יגיע עד קץ הנצח, אבל בבגרות זה מרגיש כאילו קץ הנצח יכול להגיע מחר.”

“התאוריה שלי בכתיבה ניתנת לסיכום במשפט אחד: סופר חייב לכתוב עבור נוער דורו, עבור הביקורת של הדור הבא, ולשם המורים של כל הדורות שבאו אחריהם.”

“גדלנו באותו הרחוב,אתה ואני.הלכנו לאותם בתי ספר,נסענו באותו אוטובוס,היו לנו אותם חברים,ואפילו חלקנו ספגטיעם המשפחות של זה ושל זו.ואף ששורשינו שייכיםלאותו עץ,הענפים שלנו צמחובכיוונים שונים.העץ שלנו,כעת דומה לאלףעצים אחריםבים של טריליוןעצים אחריםעם גורלות מקביליםוחלומות דומים.אי אפשר לקנא בענףשגדל גדול יותרמאותו זרע,ואי אפשרלהאשים את כיוון השמש.אבל אתה עדיין משווה בינינו,כאילו אנחנו עדיין אותם שניילדים בפארקששותים ברדואוכלים גלידה.סוזי קאסם, Rise Up and Salute the Sun (2010)”

“היופי הוא אחד מן העובדות הגדולות של העולם, כמו אור השמש, או האביב, או ההשתקפות במים האפלים של אותו קונכיית כסף שאנו קוראים לה הירח. יש לך רק שנים מעטות שבהן תוכל לחיות באמת, בשלמות, ובמלואך. כאשר נעורייך יחלפו, יחלוף עמם גם יופייך, ואז תגלי לפתע שלא נותרו לך עוד ניצחונות... הזמן מקנא בך, ונלחם בשושנותייך ובוורדייך. תיעשי צהבהבה, ושקועה-לחיים, וקהת-עין... אה! הביני את נעורייך בעודך מחזיקה בהם. אל תבזבזי את הזהב של ימייך, בהאזנה למשעממים, בניסיון לשפר את חסרי התקנה, או בהענקת חייך לבורים, לפשוטים ולוולגריים... חיי! חיי את החיים הנפלאים שבתוכך! אל תאבדי דבר. היי תמיד מחפשת תחושות חדשות. אל תפחדי משום דבר... העולם שייך לך לעונה... כמה טרגי יהיה אם תתבזבזי. שכן קצר כל כך הזמן שבו יימשכו נעורייך. פרחי ההרים הפשוטים קמלים, אך הם פורחים שוב. הלבורנום יהיה צהוב ביוני הבא כפי שהוא עכשיו. בעוד חודש יהיו כוכבים סגולים על הקלמטיס, ושנה אחר שנה הלילה הירוק של עליו יחזיק את כוכביו הסגולים. אך את נעורינו לעולם איננו מקבלים בחזרה. פעימת השמחה שפועמת בנו בגיל עשרים נעשית אטית. אברינו כושלים, חושינו נרקבים. אנו מידרדרים לבובות מחרידות, רדופות בזיכרון התשוקות שמפניהן פחדנו יותר מדי, והפיתויים המעודנים שלא היה לנו האומץ להיכנע להם... נעורים! נעורים! בעולם אין דבר מלבד נעורים.”

“אַתֶּם חושְׁבִים, גְּבִירִים, שֶׁהַיְלָדִים כְּשֶׁהֵם מְגִדְּלִים וּמַחֲלִיקִים יוּכְלוּ לְהִמָּנַע מִשְׁאֵלֹת כָּאֵלֶּה? לֹא, לֹא יוּכְלוּ, וְלֹא נִתְּנָה עֲלֵיהֶם מַצָּבָה בְּלִי אֵפשר. הַרְאֵיַת אָב בְּלִי כְבוֹד מְעַכֶּבֶת אֶת הַיֶּלֶד בְּלִי חֲשָׁכָה לְשָׁאֵל שְׁאֵלֹת עֲנִיִּים, וְהַכֹּל כ”

“צאו, הו אריות, ונערו מעליכם את המיסטיקה והדעות הקדומות העתיקות.”

“העשב מלא רוחות לילה זה. "כל המחנה חי בהן." התעכבו ליד ליטל והציגו את הירח עליה, והיא הפכה את הגג האבן של דוד לכסף ואת העצים הרעשנים לכחול. "אתה יודע," הושיט טום בקול רך, "מה שאנחנו מרגישים עכשיו זה תחושת כל הנעורים המרהיבים שהשתוללו כאן במשך שני מאות שנה.”

“כשאחד מהם פוגש את החצי האמיתי שלו, בין אם הוא אוהב צעירים או סוג אחר, הם נדהמים מאהבה, ידידות וחיבה, ואינם נפרדים זה מזה, אפילו רגע אחד, כפי שאומר.”

“וְאֵלֵּנוּ הַמַּחְזִיקִים בְּעַצְמֵנוּ הַמְּעַטִּים הַמְּרַגְּשִׁים וּמְשַׁאֲלִים הַרְבֵּה, אֵלֶּה יִהְיֶה שֶׁיִּשְׁאֲרוּ אֶת חִתְמוֹנָם עַל הָעוֹלָם, וְהַנְּעָרִים יִפְנוּ אֵלֵיהֶם כְּלִשְׁבֹּן, וְיָבוֹא זְמַן שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ שֶׁהִתְוַדַּע בְּסַפְּקֹתָיו, וְיִסָּפֵר בְּתוֹךְ הַבְּרוּכִים, אֲש”