“החומר הפסיכולוגי הרע אינו חטא אלא מחלה. אין צורך לחזור בתשובה עליו, אלא להירפא ממנו. ואגב, זה חשוב מאוד. בני אדם שופטים זה את זה לפי מעשיהם החיצוניים. אלוהים שופט אותם לפי בחירותיהם המוסריות. כשנוירוטי שיש לו אימה פתולוגית מחתולים מכריח את עצמו להרים חתול מסיבה טובה כלשהי, בהחלט ייתכן שבעיני אלוהים גילה יותר אומץ מאשר אדם בריא עשוי היה לגלות בזכייה בצלב ויקטוריה. כשאדם שהושחת מנעוריו ולמד שאכזריות היא הדבר הנכון עושה מעשה קטן וזעיר של חסד, או נמנע מאיזו אכזריות שהיה עשוי לבצע, ובכך, אולי, מסתכן בכך שחבריו ילעגו לו, ייתכן שבעיני אלוהים הוא עושה יותר ממה שאתה ואני היינו עושים אילו ויתרנו על החיים עצמם למען חבר. מוטב לומר זאת גם בכיוון ההפוך. כמה מאיתנו שנראים אנשים נחמדים למדי עשויים, למעשה, להשתמש כה מעט במורשת טובה ובחינוך טוב, עד שאנו גרועים באמת מאלה שאנו רואים בהם שדים. האם אנו יכולים להיות בטוחים לגמרי כיצד היינו מתנהגים אילו היינו כבולים במטען הפסיכולוגי הזה, ואחר כך בחינוך הרע, ואחר כך בכוח, נניח, של הימלר? משום כך אומרים לנוצרים שלא לשפוט. אנו רואים רק את התוצאות שהבחירות של אדם מחוללות מן החומר הגולמי שלו. אבל אלוהים אינו שופט אותו על החומר הגולמי כלל, אלא על מה שעשה ממנו. רוב המבנה הפסיכולוגי של האדם נובע כנראה מגופו: כשגופו ימות, כל זה ינשור ממנו, והאדם המרכזי האמיתי, הדבר שבחר, שעשה מן החומר הזה את הטוב ביותר או הגרוע ביותר, יעמוד עירום. כל מיני דברים נחמדים שחשבנו שהם שלנו, אך למעשה נבעו מעיכול טוב, ינשרו מחלק מאיתנו; כל מיני דברים מכוערים שנבעו מקומפלקסים או מבריאות לקויה ינשרו מאחרים. אז, לראשונה, נראה כל אחד כפי שהיה באמת. יהיו הפתעות.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←