נוער

“אכלנו את הציפורים. אכלנו אותן. רצינו שהשירים שלהן יעלו מבעד לגרונותינו ויתפרצו מפינו, ולכן אכלנו אותן. רצינו שהנוצות שלהן ינצו מבשרנו. רצינו את כנפיהן, רצינו לעוף כפי שהן עפו, להמריא בחופשיות בין צמרות העצים והעננים, ולכן אכלנו אותן. דקרנו אותן, היכינו אותן באלות, סבכנו את רגליהן בדבק, לכדנו אותן ברשתות, שיפדנו אותן, השלכנו אותן על גחלים לוהטות, וכל זאת מאהבה, כי אהבנו אותן. רצינו להיות אחד עמן. רצינו לבקוע מתוך ביצים נקיות, חלקות, יפות, כפי שהן עשו, בימים שבהם היינו צעירים וזריזים ותמימים מסיבה ותוצאה, לא רצינו את הבלגן של להיוולד, ולכן דחסנו את הציפורים אל תוך גרונותינו, נוצות וכל השאר, אבל זה לא הועיל, לא יכולנו לשיר, לא בלי מאמץ כפי שהן שרות, איננו יכולים לעוף, לא בלי עשן ומתכת, ולגבי הביצים אין לנו שום סיכוי. אנחנו שקועים בכוח הכבידה, אנחנו כבולים לאדמה. אנחנו שקועים עד הקרסוליים בדם, והכול משום שאכלנו את הציפורים, אכלנו אותן לפני זמן רב, כשעדיין הייתה לנו היכולת לומר לא.”

“במלואו, ולנטיין הוא יום מזוין, ולא הקדושה של משמעותו המילולית.”

“בצעירותו, נסע רבות, וצפה במדינות שונות שבהן ככל שהגדילו את ההקצבות הציבוריות לעניים, פחות היו הם מספקים לעצמם, ובעקבות זאת התעניינו יותר בדרכי עוני. ואילו ככל שהפחיתו את ההקצבות עבורם, יותר עשו לעצמם, ובעקבות זאת התעשרו.”

“סיפורים שאתה קורא כשאתה בגיל הנכון לעולם לא ממש עוזבים אותך. ייתכן שתשכח מי כתב אותם או איך נקרא הסיפור. לפעמים תשכח בדיוק מה קרה, אבל אם סיפור נוגע בך הוא יישאר איתך, ירדוף את המקומות במוחך שאתה כמעט אף פעם לא מבקר בהם.”

“פנטזיית החיים; כשהייתי ילד, אמרתי: ׳אני לא יכול לחכות לגדול׳. כשהייתי מבוגר, אמרתי: ׳אני מתגעגע להרפתקאות הילדות׳.”

“באמריקה יש לנו עבודת אלילים הנקראת "הערצת הנעורים". כנראה מתוך מצוקה על חוסר יכולתם לתקשר עם הדור הצעיר, מבוגרים רבים פשוט מחקים אותו.”

“זו הבעיה איתכם הצעירים. אתם חושבים שבגלל שאתם פה מעט זמן, אתם יודעים הכל. בחיים שלי כבר שכחתי יותר ממה שאתם אי פעם תדעו.”

“כשעץ נחתך, יפרח ענפים חדשים קרוב לשורשיו. נשמה שנהרסה בעת צמיחתה תעבור לעיתים קרובות אל האביב הראשון שלה, אל ילדותה המלאה הבטחות, כאילו תוכל למצוא שם תקוות חדשות ולרתום מחדש את החוטים השבורים בחייה. הענפים גדלים במהירות ובתשוקה, אך זהו חיים מזויפים בלבד, שלא יהפכו לעץ אמיתי.”

“נערים ונערות זהובים כולם חייבים, כמו מנקי ארובות, לשוב לעפר”

“אינך יכול להרשות לעצמך להמר על נעוריך רק בשביל הכיף.”

“הפרי של הנעורים או של הענבים, הקסם הזמני של המעבר הקצר בין החושך לחושך — האילוזיה הישנה שהאמת והנעימות קשורות זה בזה בצורה כלשהי.”

“הוא השתנה בדיוק כמו שאמורי בליין יכול היה להשתנות אי פעם. אמורי פלוס ביאטריס פלוס שנתיים במיניאפוליס – אלה היו המרכיבים שלו כשכניסו אותו לבית הספר הפנימוני סנט רגיס'. אך השנים במיניאפוליס לא היו שכבה עבה מספיק כדי להסתיר את "אמורי פלוס ביאטריס" מעיני הבודקים של בית ספר פנימוני, ולכן סנט רגיס' עשה מאמץ רב כדי להעביר את ביאטריס ממנו ולהתחיל לבנות עליו שכבת עץ חדשה ויותר מסורתית על היסוד המקורי של אמורי. אך כל זה – הן סנט רגיס' והן אמורי עצמו – לא היו מודעים לכך שההיסוד המקורי של אמורי לא השתנה בפניו. התכונות שהסב לו כאב: רגישותו, נטייתו להתנשא, ערמומיותו והאהבה שלו לשחק את התפקיד של האדם הטיפש – כעת נחשבו כדבר מובן מאליו, כריחוקים מובנים בנער כוכב הקו החזיתי,”

“איזו תקופה עייפה היו השנים ההן — לרצות ולצורך לחיות, אך לא להיות מסוגל לכך.”

“לדעתי אתה משקיע מדי בחשיבות דברי ילדים. כנראה שלא היה להם משמעות. כן, היה להם משמעות. מר טרסק, האם אתה סבור שהחשיבה של בני אדם הופכת פתאום חשובה בגיל מסוים? האם יש לך רגשות חדים יותר או מחשבות ברורות יותר היום מאשר בגיל עשר? האם אתה רואה טוב יותר, שומע טוב יותר, טועם חיוניות יותר?”

“החומר הראוי של הספרות אינו קיים; הכול הוא החומר הראוי של הספרות; כל רגש, כל מחשבה, כל איכות של מוח ורוח נשאבים ממנו; שום תפיסה אינה מיותרת. ואם נוכל לדמיין את אמנות הספרות קמה לתחייה ועומדת בקרבנו, אין ספק שהיא הייתה מצווה עלינו לשבור אותה ולהתעמר בה, כמו גם לכבד ולאהוב אותה, כי כך נעורים שלה מתחדשים וריבונותה מובטחת.”

“אם נכסה את חלומותיהם של ילדינו בשמיכות, נחשיך את עולמם ונכבה את רצונם לחיות.”

“אתה צעיר כמו שאתה חושב”

“אף שצעירים אלה, לא מזלם, אינם מבינים כי העריפה של החיים היא, במקרים רבים, הקרבה הקלה מכל, וכי למשל, להקריב חמש או שש שנים של נעוריהם החמים והמתגלגלים בלימודים קשים וממושכים, רק כדי להכפיל עשרה פעמים את כוחם לשמש את האמת ולשירות הסיבה שהציבו לפניהם כמטרתם — קרבה זו מעבר לכוחם של רבים מהם.”

“אֲהַיּוֹת, אֲהַיּוֹת! זֶה הַתּוֹךְ שֶׁמַּחְלִיק הַנֶּפֶשׁ בְּשָׁקֶסְפִיר”

“סופר צריך לכתוב עבור נוער דורו, עבור הביקורת של הדור הבא, ולשם המורה של כל הדורות הבאים”