תדהמה

“צפה להתפלא כדי למצוא פלא”

“דיבור קשה חובט במחשבה. דיבור קשה חודר ללב. דיבור קשה פותח לסתות. דיבור קשה גורם לנו להרהר ולתהות. תמיד קשה לשמוע את הדיבור הקשה שמדבר אמת ומציאות, אבל דיבור קשה כזה הוא תמיד דיבור קשה!”

“אז בכל פעם שהקול השברירי הזה של אי־שביעות רצון עולה בי, אני יכולה לומר: אה, האגו שלי! הנה אתה, ידיד ותיק! זה אותו הדבר כשמבקרים אותי ואני שמה לב שאני נמתחת בזעם, בכאב לב או בהתגוננות. זה פשוט האגו שלי, מתלקח ובוחן את כוחו. בנסיבות כאלה למדתי להתבונן ברגשותי הלוהטים בזהירות, אבל אני משתדלת לא לקחת אותם ברצינות יתרה, כי אני יודעת שזו רק האגו שלי שנפגע — לעולם לא נשמתי. זה רק האגו שלי שרוצה נקמה, או לזכות בפרס הגדול ביותר. זה רק האגו שלי שרוצה לפתוח במלחמת טוויטר נגד שונא, או להתבצר בעלבון, או לפרוש בזעם צדקני משום שלא קיבלתי את התוצאה שרציתי. בזמנים כאלה אני תמיד יכולה לייצב עוד קצת את חיי על ידי חזרה אל נשמתי. אני שואלת אותה: ומה את רוצה, יקירתי? והתשובה תמיד זהה: עוד פליאה, בבקשה. כל עוד אני עדיין נעה בכיוון הזה — אל עבר הפליאה — אני יודעת שתמיד אהיה בסדר בנשמתי, ושם זה באמת חשוב. ומכיוון שיצירתיות עדיין הדרך היעילה ביותר עבורי לגשת אל הפליאה, אני בוחרת בה.”

“החתירה לאמת וליופי היא תחום פעילות שבו מותר לנו להישאר ילדים כל חיינו.”

“ראיתי מקרים רבים כמו של נ' במהלך חמשת השנים שבהן אני עובד. לפעמים אני מדמיין את האסורים האלה כגברים ונשים שמנשכים עד מוות ציפורים טורפות. הציפורים בלתי נראות – לפחות עד שמפסיכיאטר טוב, או מזל טוב, או שניהם, מרסס אותם עם גרסתו של לומינול ומאיר את האור הנכון – אבל הן ממש קיימות. המופלא הוא שכמה אנשים עם OCD מצליחים לחיות חיים פרודוקטיביים, בדיוק כמו כולם. הם עובדים, אוכלים (לפעמים לא מספיק או יותר מדי, זה נכון), הולכים לקולנוע, עושים אהבה עם החברות והחברים, עם האישה והבעל... וכל הזמן הציפורים שם, נדבקות בהם ונושבות קטעי בשר קטנים.”

“היא ניגשה אל עיניי בדרך שבה נהגה להסתכל, וזו הדרך עוררה בי ספקות האם היא אכן רואה בעיניה של עצמה. עיניה נשארו מוקדמות, גם לאחר שאר העיניים בעולם כבר הפסיקו להסתכל. היא נראתה כאילו לא היה דבר על פני האדמה שאינה תוכנה להסתכל בו בדרך זו, ובאמת, היא חשה פחד מפני הרבה דברים.”

“אנחנו בלתי אפשריים ביקום בלתי אפשרי”

“אני קצת תוהה אם היצירתיות כולה מתמזגת לדבר אחד גדול, שאפילו אינו אמנות, אלא משהו אוניברסלי וגדול יותר.”

“אני מתאבל לפעמים אם הסיבה לכתיבה של כותבים צריכה להיות גנאי ולא הערכה.”

“היא אהבה אותו כל כך הרבה זמן, היא חשבה. איך זה שהיא בכלל לא הכירה אותו?”

“אני תוהה אם הוא מחפש אותי; כפי שאני מחפשת אותו. איני יודעת איך הוא נראה; אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: ברגע שאחוש את נשמתו, כל עולמי ישתנה.”

“הו, פלא! כמה יצורים נאים יש כאן! כמה יפה המין האנושי! הו, עולם חדש ואמיץ, שיש בו אנשים כאלה!”

“אני יכולה להימלט לארצות השגשוג שבין הדפים של הספרים.”

“אחזקנו בזיכרונות גדולים. זה מחזיק אותנו בכל רגע.”

“במשך אלפי שנים, היה זה הטבע — והיוצר כביכול שלו — שהחזיק במונופול על היראה. היו אלה כיפות הקרח, המדבריות, הרי הגעש והקרחונים שהעניקו לנו תחושה של סופיות ומוגבלות, ועוררו רגש שבו פחד וכבוד התגבשו לכדי תחושת ענווה נעימה באופן מוזר, תחושה שהפילוסופים של המאה השמונה־עשרה כינו במפורסם הנשגב. אבל אז בא שינוי שאנו עדיין יורשיו.... במהלך המאה התשע־עשרה חדל הטבע להיות הגורם המרכזי המעורר את תחושת הנשגב. היינו כעת בעומק עידן הנשגב הטכנולוגי, שבו יראה יכלה להיקרא בעוצמה הרבה ביותר לא על ידי יערות או קרחונים, אלא על ידי מחשבי־על, רקטות ומאיצי חלקיקים. היינו כעת נדהמים כמעט אך ורק מעצמנו.”

“הדמיון הוא מתנה קדושה”

“אולי לא נראה כל כך אופנתי, לבקש רק לאכול אבל מי זה עושה את זה? לסי, וזו תמיד מקבלת מתקן אז אתה שואל את עצמך מה תפקידך כי אתה חסר בית ומכוער אבל הבית הוא שם הלב לכן הבית האמיתי שלך בחזה כל אחד גיבור בדרכו שלו כל אחד יש לו רשעים שצריך להתמודד איתם הם לא כה קרים כמו השמיים שלי אבל אנשים, אתה יודע שזה בסדר לדעת את מקומך כל אחד גיבור בדרכו שלו בדרכו שלא כל כך גיבורית אז אני תודה לבת זוגי פני כן, אני עשיתי איתה מין מין היא הראתה לי שיש הרבה שרירים שונים שאני יכול לשדוד יש את הדלתואידים של רחמים יש את השרירים השחונים של חסד לא מספיק להכות ראשים אתה צריך להכות במוחות כל אחד גיבור בדרכו שלו כל אחד יש לו משהו שהוא יכול לעשות קום, אל תצא וטס בע”

“הארוך יותר ההסתכלות, הארוך יותר הכתיבה.”

“מי שאינו יכול עוד לעצור כדי להתפלא ולעמוד נפעם ביראה, הרי הוא כמת; עיניו עצומות.”

“הם לימדו את הנשים שהבית הוא בושה, ובכך הם פירקו בהצלחה אומות. במקום שזה יהיה הכבוד הגדול ביותר לבנות משפחה, זה הפך למושא ללעג. ובכך שהפכו זאת לכזה, הם פירקו בהצלחה אומות. הם לימדו את הגברים שנאמנות היא רק אפשרות, ובכך הם הרסו בהצלחה אומות. במקום שזה יהיה הגאווה הגדולה ביותר לאהוב אישה אחת, זה הפך לבדיחה, הערת אגב משעשעת. ובכך שהפכו זאת לכזה, הם הרעילו בהצלחה אומות. הבית שלך הוא האטום שלך, התא שלך, הגנום שלך. האהבה שלך היא הכבוד שלך, המילה שלך, האמת שלך. אתם תוהים מדוע אנו חיים באומות מפורקות, אתם שואלים זה את זה מדוע אתם חיים על סיבים קרועים, על קרקע סדוקה, ובכל זאת אתם ממשיכים להקשיב למה שהם אומרים לכם. הצבתם בושה במקום שבו צריך היה להיות כיסא מלכות, הצבתם בדיחה במקום שבו צריך היה להיות כתר. הצלחתם להרוס את האומות שלכם.”