זמן

“איך בגן עדן. כל אחד רוצה קצת אדמה. קראתי הרבה ספרים כאן. אף אחד לא מגיע לגן עדן, ואף אחד לא מקבל אדמה. זה רק בדמיון. הם תמיד מדברים על זה, אבל זה רק בדמיון שלהם.”

“תל אביב היא עיר חדשה, שנבנתה על דיונות החול מצפון ליפו בשנות ה-1890, בערך באותו זמן שמיאמי נוסדה. הערים דומות זו לזו בגודל, במיקום, באקלים ובאדריכלות, שנעה בין סתמית לבין סתמית-לכאורה-מקושטת.”

“לאילו סיבות תבזבז את זמנך עלי אדמות?”

“זמן התפתחות או שינוי גנטי הוא ארוך מאוד. תקופת זמן טיפוסית להיווצרות מין מתקדם ממקורו היא ככל הנראה מאה אלף שנה, ובמקרים רבים ההבדל התנהגותי בין מינים קרובים – למשל, אריות לטאות – לא נראה גדול במיוחד. אך היום אין לנו עשר מיליון שנים להמתין לתקדום הבא. אנחנו חיים תקופה בה העולם שלנו משתנה בקצב לא מוכר בעבר. אף על פי שהשינויים בעיקר תוצאה של פעולתנו, הם לא יכולים להיעלם. עלינו להתאימט, להתקדם ולשלוט בהם, אחרת נהרס.”

“תמיד יש זמן לעוד הרגע האחרון”

“אמי נהגה לומר לי, בכל פעם שצפינו בסינדרלה, שלסינדרלה הייתה הגישה הטובה ביותר ושעלי לשאוף להיות בדיוק כמוה. מאוחר יותר, כשגדלתי, חשתי טינה כלפי אמי על שלימדה אותי כך, כי ראיתי בזה את הסיבה לכך שלעתים קרובות הרגשתי שאנשים, שהיו הרבה יותר דומים לאחיות החורגות המכוערות, טורפים אותי. אבל עכשיו, פתאום, הבנתי שמה שאמא שלי התכוונה אליו היה שלא משנה כמה מכוערים אנשים יכולים להיות כלפייך, לא משנה כמה בגסות הם מתייחסים אלייך, לא משנה עד כמה המעשים שלהם מפתים אותך להפוך לגרסה הגרועה ביותר של עצמך — עלייך לגבור עליהם בכך שלעולם לא תתני להם לגזול ממך את העדינות שלך. אנשים מנצחים רק כשהם מצליחים לקחת ממך את העדינות שלך, את המתיקות שלך. אבל אם את זוכרת שאת נסיכה, והם פשוט לא, בסופו של יום את מנצחת! ובכל זאת, אמא שלי הייתה צריכה לכוון אותי אל בל מ"היפה והחיה". סינדרלה בסדר, אבל אילו היא הייתה מלמדת אותי שבל היא הדרך הטובה ביותר להיות, כנראה שלעולם לא הייתי גדלה ומפתחת טינה על כך. בל תמיד שמרה על העדינות שלה, אבל היא עדיין יכלה להכות חבורת זאבים באותו זמן, וזה בדיוק סוג הנסיכה שרציתי להיות כמוה! שלא לדבר על כך שהיא אהבה ספרים!”

“אלוהים משנה את זמנו כי המטרות והמשימות שלו משתנות.”

“גדולה יכולה להיות מושגת רק באמצעות המרת זמן”

“כן, זה הניסיון שלי. משפיל עד כדי כך שיש לך חרטות גדולות על כמה מהדברים המטופשים שאמרת, על כמה מהדברים שחשבת שהם נכונים. אתה ממשיך לנסוע למדינות האלה, וזה כאילו שכחת את הלקח מהפעם הקודמת. כי האדם הראשון שאתה פוגש כאילו סוטר לך בפרצוף בצורה הכי נפלאה ותמימה, ואתה מבין, אלוהים, אני עדיין חרא. והבחור הזה, בכך שהוא לא עושה שום דבר חוץ מלהיות מרושש וכל כך מנומס—זה תופס אותך לא מוכנה, ואתה מבין, אני עדיין לא שם. עדיין יש לי בערך שמונה מיילים לעבור לפני שאפילו אוכל להיכנס לחניון של הענווה. אני חייב להמשיך לחזור. זה כמו לחזור לכירופרקט כדי לקבל יישור מחדש. זה אני באפריקה, זה אני בדרום-מזרח אסיה. אתה חוזר משם מושפל ואתה מביא את זה לתוך החיים שלך. זה הפך אותי להרבה יותר סובלני כלפי עמים אחרים—ואני לא אומר שפעם הייתי מיזוגן, או שפעם הייתי גזען, זו אף פעם לא הייתה הבעיה שלי. אבל אני יכול להיות עקשן מאוד, חסר סבלנות, גס רוח. כאילו, "תזדרז, בנאדם. מה הבעיה שלך? תזוז לי מהדרך." התחושה הזאת באה לי בקלות. כשאתה נוסע למדינות האלה, אתה מבין ששום דבר מזה לא נחוץ, שום דבר מזה לא מגניב, זה לא משהו שאברהם לינקולן היה עושה, אז למה אתה עושה את זה? אלה הלקחים שלמדתי.”

“כשבא הזמן לעבוד, אני מתנתק לחלוטין ומבצע רק את העבודה, וזה יכול להיות עד 16 שעות ביום.”

“אין צורך להרגיש אשם אם אינך יכול להיות אדם טוב כל הזמן. אבל בכל פעם שלבך חש דחף עז לעשות אפילו מעשה טוב קטן, ייתכן שזו תהיה הזדמנות טובה עבורך... להיות אדם טוב יותר.”

“איך אפשר לקרוא ולדבר באותו זמן?” שאלתי. “ובכן, בדרך כלל אני לא יכול, אבל גם הספר וגם השיחה אינם מאתגרים במיוחד מבחינה אינטלקטואלית.”

“אם נחשוב על שלום העולם באותה מידה שבה אנו חושבים על מה נאכל בפעם הבאה, ולו רק במשך חודש אחד, השלום יהיה שם.”

“שנית: שהמסכנות הללו יהיו היטב מחוץ לזה, ומעכשיו לעולם לא אתערב עוד בהטחתה של גברת קראנצ'ר, לעולם לא עוד!״״כל סידור משק בית שיהיה זה,״ אמרה מיס פרוס, משתדלת לייבש את עיניה ולהרגיע את עצמה, ״אין לי ספק שטוב שגברת קראנצ'ר תנהל אותו כולו בעצמה.—הו, יקיריי המסכנים!״״אני מרחיק לכת ואומר, מיס, יתר על כן,״ המשיך מר קראנצ'ר, בנטייה מדאיגה מאוד לשאת דברים כאילו מעל דוכן דרשן—״ואנא רשמי את דבריי והעבירי אותם לגברת קראנצ'ר באמצעותך—שמה שדעותיי בנוגע להטחה עבר שינוי, ושמה שאני רק מקווה בכל לבי הוא שגברת קראנצ'ר תהיה כעת בהטחה״״הנה, הנה, הנה! אני מקווה שכן, אדוני הטוב,״ קראה מיס פרוס הנסערת, ״ואני מקווה שהיא מוצאת שזה עונה על ציפיותיה.״”

“בכוח המתוק של המוזיקה: ולכן המשורר ניסה להראות שאורפיאוס מושך עצים, אבנים ושיטפונות; כי שום דבר קשה וכועס לא נשאר אותו, רק המוזיקה משנה אותו. מי שאין לו מוזיקה בתוכו, ולא נזז בקונצרט של צלילים מתוקים, מתאים לבגידות, תחבולות ושוד; תנועות רוחו קשות כחשכה, רגשותיו אפלים כמו אפלה. אל תסמכו על אדם כזה. שמעו למוזיקה.”

“אתם שני כה נעים," אמרה הבנתית על השולחן, והניחה שני כוסות מלאות קרם מותז. לה היה חיוך מעט מוטה, פתוח, שהעיד על כך שהיא צוחקת הרבה. "בלי שקר. כמה זמן אתם יוצאים?" שחרר סאם את ידיי כדי לקחת את התיק שלו, והציג כמה מטבעות. "שישה שנים." הצבתי את אפו כדי להסתיר צחוק. טבעי שהוא יספר את הזמן בו היינו שני מינים שונים לחלוטין. "וואו," קשרה הבנתית את ראשה, בערכה. "זה מדהים עבור זוג בגילכם." סאם העביר לי את החוקלטה החמה ולא ענה. אך עיניו הצהובות של סאם נטו אליי בעוצמה, כבעלות. שאלתי את עצמי אם הוא מבין שצורת מבטו אליי היא הרבה יותר אינטימית מכל מגע פיזי שיכול להיות. התכופפתי כדי לראות את הקליפת האגוזים על המדף התחתון של השולחן. לא הייתי מספיק א”

“או שאתה ממיר זמן למוצר או לשרשרת ערך, או שאתה הורג, מבזבז וזורק את חייך.”

“זמן התכנון הטיפוסי של פרויקט בחברה גדולה כמו IBM — והם עוקבים אחר כך — הוא קצת יותר מארבע שנים.”

“מגרט אהבה לחשוב שהיא טובה עם ילדים, ודאגה שאינה כזאת. היא לא אהבה אותם במיוחד, וגם על כך דאגה. נדמה היה שאומנת אוג הייתה טובה עם ילדים בלי מאמץ, על ידי כך שנתנה להם לסירוגין ובאופן אקראי או ממתק או סטירת אוזן מצלצלת, בעוד שסבתא וות'רווקס התעלמה מהם רוב הזמן, וזה נראה כאילו זה עובד לא פחות טוב.”

“אמר אליו פעם: "האם גם אתה למדת את הסוד הזה מהנהר: שאין זמן?" פניו של ווסודבה נלאו בשמחה בהירה. "כן, סידהרתה," אמר. "זהו מה שאתה מתכוון, אולי: שהנהר בכל מקום בו הוא בו-זמנית, מקורו ובתוכו, בנהריה, במפלסים, במפרצים, בים, בהרים, בכל מקום בו הוא בו-זמנית, ושל הזמן הנוכחי בלבד יש לו, ולא צל העבר ולא צל העתיד?" "כן, זהו," אמר סידהרתה. "וכשלמדתי זאת, צפתי בחיי, והיו גם הם נהר, והנער סידהרתה היה רק נפרד מהגבר סידהרתה והזקן סידהרתה בצל, ולא בגוף אמיתי. גם גלגולי חייו הקודמים של סידהרתה לא היו עבר, ומותו ושובו לברמה לא היו עתיד. כלום היה, כלום יהיה; הכל קיים, הכל קיים ומתקיים עכשיו." דיבר סידהרתה בשעמום, עמוקות שמחה זו התענג”