היקום

“כי ילדים גדלים, אנחנו חושבים שמטרתו של ילד היא לגדול. אבל מטרתו של ילד היא להיות ילד. הטבע אינו בז למה שחי רק ליום אחד. הוא שופך את כל כולו אל תוך כל רגע. איננו מעריכים את השושן פחות משום שאינו עשוי צור ונבנה להחזיק מעמד. שפע החיים הוא בזרימתו; אחר כך זה מאוחר מדי. היכן השיר כשהוא כבר הושר? הריקוד כשהוא כבר נרקד? רק אנחנו בני האדם רוצים גם להחזיק בעתיד. אנו משכנעים את עצמנו שהיקום עוסק בענווה בפרישת יעדנו. אנו מבחינים בכאוס האקראי של ההיסטוריה יום אחר יום, שעה אחר שעה, אבל יש משהו לא נכון בתמונה. היכן האחדות, המשמעות, של יצירתו הנשגבת ביותר של הטבע? ודאי שמיליוני פלגי המקרה והשרירות הקטנים הללו זוכים לתיקונם בנהר התת־קרקעי העצום אשר, ללא ספק, נושא אותנו אל המקום שבו מצפים לנו! אבל אין מקום כזה, ולכן הוא נקרא אוטופיה. למותו של ילד אין יותר משמעות ממותם של צבאות, של אומות. האם הילד היה מאושר בעודו חי? זו שאלה ראויה, השאלה היחידה. אם איננו יכולים לסדר את אושרנו שלנו, זו יוהרה שמעבר לוולגריות לסדר את אושרם של הבאים אחרינו.”

“המוח שלך הוא האדמה הפורייה והגדולה ביותר ביקום. אתה יכול לגדל כל דבר שתחפוץ בו.”

“היקום לא נותן לך את מה שאתה מבקש במחשבותיך - הוא נותן לך את מה שאתה דורש במעשיך.”

“רינסווינד נעץ מבט, וידע שיש דברים גרועים בהרבה מן הרוע. כל השדים בגיהינום היו מייסרים את נשמתך עד תום, אבל זה היה בדיוק מפני שהם ייחסו לנשמות ערך רב מאוד; הרוע היה תמיד מנסה לגנוב את היקום, אבל לפחות הוא סבר שהיקום ראוי לגניבה. אבל העולם האפור שמאחורי העיניים הריקות ההן היה רומס ומשמיד בלי להעניק אפילו לקורבנותיו את כבוד השנאה. הוא אפילו לא היה מבחין בהם.”

“כשם שהלב הוא מעיין של מילים שלא נאמרו, כך היקום הוא רחם של פלא, עולמות מוזרים”

“אבל כיצד נוכל להעז לגנות את היקום או לשבחו! ניזהר מייחוס אטימות לב וחוסר תבונה אליו או את היפוכיהן: הוא אינו מושלם ואינו יפה ואינו נעלה, ואין לו כל רצון להיות לאחד מאלה; אין הוא שואף כלל לחקות את המין האנושי! הוא אטום לחלוטין לכל שיפוטינו האסתטיים והמוסריים! גם אין בו שום דחף לשימור עצמי או דחפים מכל סוג שהוא; ואף אין הוא מכיר שום חוקים. ניזהר מלומר שיש חוקים בטבע. יש רק הכרחויות: אין מי שיצווה, אין מי שיציית, אין מי שיפר...”

“כדי לשנות את היקום, שנה את המחשבות שלך, כי היקום היחיד שתכיר אי פעם הוא במוח שלך.”

“המוח אינו מתוכנן להבין את חוקי הסיכוי, אף על פי שחוקים אלה משליטים על היקום.”

“אבל היקום, על עצמתו האדירה, הוא בכל זאת מקשה אחת, ומה שנכון בקצה אחד שלו נכון גם בקצהו האחר. אין ספק שאומללות, כמו אושר ותקווה, מצויה בכל רחבי הכוכבים.”

“אהבה היא משיכה אלוהית ואוניברסלית, המחזיקה את היקום יחד וממלאת אותו ביופי, חיים ואושר לנצח.”

“לעיני, טוב הרבה יותר להבין את היקום כפי שהוא באמת, מאשר להמשיך בחלום שקר, כמה שהוא מרענן ומסנן.”

“אֵת הַחַיִּים אֹמֵר רוּטֶר, שֶׁהַחַיִּים הֵם הַתַּעֲדוּת שֶׁבָּרָא אֱלֹהִים לַקֹּשֶׁת הַגָּלִילִי.”

“אלוהים רצה לברוא את השמיים, והארץ היא אותם שמיים. בשום מקום ביקום אין כל כך הרבה אהבה, חיים, יופי ושלום. תיהנו משהותכם עם היצורים האחרים.”

“אני לא חושב שיש הוכחה דמונסטרטיבית (כמו של אוקלידס) לנצרות, או לקיום החומר, או לטוב לב וליושרה של החברים הטובים והוותיקים שלי. אני חושב שהשלושה (למעט אולי את השני) סבירים הרבה יותר מהחלופות. הטיעון לנצרות בכלל מוצג היטב על ידי צ'סטרטון... למה אלוהים לא עושה את זה ברור באופן דמונסטרטיבי; האם אנחנו בטוחים שהוא בכלל מתעניין בתיאיזם שיביא להסכמה לוגית מחויבת לטיעון סופי? האם אנחנו מתעניינים בזה בעניינים אישיים? אני דורש מחברי אמון בטוב לב שלי, שהוא בטוח בלי הוכחה דמונסטרטיבית. זה לא יהיה אמון אם הוא מחכה להוכחה קפדנית. תזיזו את זה, הסיפורים האגדיים בעצם מכילים את האמת. אוטלו האמין בתמימות של דסדמונא כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. ליר האמין באהבת קורדיליה כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. "התהילה שלו הולכת לאיבוד למי שנשאר עד שכל השבחים נגמרים". הגדלות, הנדיבות שמאמינים בהסתברות סבירה, נדרשת מאיתנו. אבל אם מישהו האמין והיה טועה? אז היית משלים למחמאות ליקום שלא ראוי להן. הטעות שלך הייתה עדיין יותר מעניינת וחשובה מהמציאות. ואיך זה יכול להיות? איך יקום טיפשי יצר יצורים שהחלומות שלהם חזקים, טובים, עדינים יותר ממנו?”

“הייתי יודע עוד מימי ילדותו שהקוסמוס קורא אלי. אם היית אחד מהמבוגרים המגעילים שסיפרו, "אז מה תהיה כשתגדל?", הייתי עונה, "אסטרופיזיקאי", ואז הם היו מתרחקים במהירות.”

“תפסיק לחפש את אלוהים בפינות הרחוקות ביותר של היקום. הוא בתוכך. אתה הוא זה”

“העולם הוא קומי! כמו שונא שבהונא, ונוס חמה עד 900 מעלות. אני יכול לומר לכם שהיא פוגמת בצינוק, אבל זה לא כה מצחיק כמו לומר: "אתה יכול לעשות פיצה על החלון בתוך תשע שניות". ובעת הבאה שצופים שלי אוכלים פיצה, הם יזכרו את ונוס.”

“היה פשוט. התעבתי מהרבה ריק, מהכאב והדיכאון, אז הלכתי ונתקלתי את עצמי לתזונת המחשב החיצונית שלו. דיברתי איתו זמן רב, הסברתי לו את ראייתי את היקום," אמר מרווין. "ואז מה קרה?" דחף פורד. "הוא התאבד," אמר מרווין והלך בחזרה אל לב הזהב.”

“הוא חשב בתדהמה מסוימת על חוסר התועלת הביולוגי של הכאב והפחד, על בגידתו של הגוף האנושי, אשר קופא תמיד לאינרציה בדיוק ברגע שבו דרוש מאמץ מיוחד. ייתכן שהיה משתיק את הנערה כהת השיער אילו רק פעל במהירות מספקת; אך דווקא בגלל קיצוניות הסכנה איבד את היכולת לפעול. עלה בדעתו שברגעי משבר אין אדם נלחם לעולם באויב חיצוני אלא תמיד בגופו שלו. גם עכשיו, חרף הג'ין, הכאב העמום בבטנו מנע חשיבה רצופה. וכך, הבין, הוא הדבר בכל המצבים הנראים הרואיים או טראגיים. בשדה הקרב, בחדר העינויים, באונייה טובעת, הסוגיות שעליהן אתה נלחם נשכחות תמיד, משום שהגוף מתנפח עד שהוא ממלא את היקום, וגם כשאינך משותק מפחד או צורח מכאב, החיים הם מאבק מרגע לרגע נגד רעב או קור או חוסר שינה, נגד קיבה חמוצה או שן כואבת.”

“אלי השמים והארץ היקרים. היקום החל, בלי התחלה. גם אם הוא מחולק לשמים, לארץ ולאדם, המהות היא אותה מהות. אף על פי שהשמים, הארץ והאדם שונים בצורה, טבעם זהה. אף על פי שהשמים מלאים רוחות, משום שאין קופסה שתכיל אותם, מן השמים בא האדם. כאשר שלושת המוחלטים נעים בהרמוניה, נוצרת אנרגיה, המכסה את כל החומר ואת הרוח למען האדם. כל השימוש בכל הבריאה עשוי להשתנות, אך התודעה הבסיסית היא מלכתחילה האור הבהיר. האירו על האדם בכבוד כלפיו, האדם הוא הטוב ביותר ביקום.”