בדידות

“כמה טוב יותר הוא השתיקה; כוס הקפה, השולחן. כמה טוב יותר לשבת לבדי כמו עוף הים הבודד הפותח את כנפיו על היתד. הניחו לי לשבת כאן לעד עם הדברים הערומים, כוס הקפה הזאת, הסכין הזאת, המזלג הזה, הדברים כשלעצמם, אני עצמי בהיותי אני עצמי.”

“זמן בדידות הוא תקופה שבה אתה ממש הופך את הזמן שלך לאוצר כלשהו”

“הליכה ושיחה הן שתי הנאות גדולות מאוד, אבל זו טעות לשלב ביניהן. הרעש שלנו עצמו מוחק את הצלילים ואת הדממות של העולם שבחוץ; ושיחה מובילה כמעט בהכרח לעישון, ואז שלום לטבע ככל שהדבר נוגע לאחד מחושינו. הידיד היחיד שכדאי ללכת עמו הוא מי שחולק בדיוק כה רב את טעמך לכל מצב רוח של הכפר, עד שמבט, עצירה, או לכל היותר דחיפה קלה, מספיקים כדי להבטיח לנו שההנאה משותפת.”

“היא מתבוננת בחלומות היום בשעה שאני עושה כך. היא נלכדת בעצמאותה בדיוק כמו שאני. היא אוהבת לצפות בגשם שופע על העלים הירוקים של עץ גווה זקן בדיוק כמו שאני. היא אוהבת לשוט בזמן ולנסוע בזמן בדיוק כמו שאני. היא אוהבת לצפות בגלים שמחים על הסלעים בדיוק כמו שאני.”

“כך, עייפה מן העולם, היא ממהרת לדרכה, ומרתמת את יוני הכסף שלה; שבעזרתן המהירה גבירתן, שעלתה ברכב קל, מוסעת במהירות בשמי הריק; והן ממשיכות במסען לפאפוס, שם מלכתן מתכוונת לכלוא את עצמה ולא להיראות.”

“הבדידות מעירה את הנשמה אל ממדים רוחניים”

“קריאה היא הפלא הפורה של תקשורת בין אדם לחברו באמצע הבידוד”

“קופסה יושבת ריקה, כמהה להכיל ולהגן. דמעות חלולות היא בוכה.”

“נשמה רואה יופי עשויה לפעמים ללכת לבדה”

“בדידות היא אוצר גדול יותר מעושר”

“ללא בדידות, אנו מוצפים בכל הדברים שאנו מקווים לעשות ובכל הדברים שאנו מקווים לעשות ובכל הדברים שאנו מתכננים ומתפללים לעשות, אך לעולם אין לנו באמת הזמן להתיישב ולבצע את הדברים הללו בפועל”

“התרחקות מהחברה מאפשרת לאדם להתנתק מעיסוקים חסרי משמעות ולפתח מודעות עמוקה. המאבק האמיץ של אדם להתגבר על החשש מבידוד חברתי מוליד תובנות על המשמעות של להיות אנושי. אנחנו יכולים להחליף אי-שקט רגשי בחיים מתוך מודעות גבוהה יותר. האופן שבו אדם מתמודד עם החרדה העצומה והסחרחורת שנובעות מהמחשבה על ודאות המוות, על חופש הבחירה האנושי, על האחריות המוסרית שבבחירת דרך חיים, על הבדידות הקיומית ועל האפשרות של הכלום – הוא שמגדיר את המסגרת הפילוסופית שמנחה אותו. אסור להצטער על הדרה מהחברה, כי שחרור מכבלים חברתיים ומוסריים מקדם למידה ותודעה מפותחת יותר.”

“לפעמים בחיים צריך לעבור בדידות, האשמות חסרות בסיס, בגידות והבנות מוטעות של אנשים קרובים ונאמנים, שיפוטים והצעות של "הם שיודעים יותר", וגם רגע של חוסר החלטיות. אבל גם אלה לטובה, כי הם בדיוק הדברים שמעצבים ומכינים את המוח, הגוף והרוח שלנו להתמודד עם העולם ולהשיג את המשימה שלנו בהתלהבות, בהתמדה ובייחודיות.”

“כדי להיכנס אל הבדידות, אדם צריך לפרוש מחדרו כשם שהוא פורש מן החברה. איני בודד בשעה שאני קורא וכותב, אף שאיש אינו עמי. אבל אם אדם רוצה להיות לבדו, שיביט בכוכבים.”

“אני חי באותה בדידות שהיא כואבת בנעורים, אך ערבה בשנות הבגרות.”

“כשאתה הולך בדרך בבאלי וחולף על פני זר, השאלה הראשונה שהוא או היא ישאלו אותך היא, "לאן אתה הולך?" השאלה השנייה היא, "מאין אתה בא?" בעיני מערבי, זו יכולה להיראות כמו שאלה פולשנית למדי מפי זר גמור, אבל הם פשוט מנסים להתמצא בך, מנסים לשבץ אותך בתוך הרשת לצורכי ביטחון ונוחות. אם תגיד להם שאתה לא יודע לאן אתה הולך, או שאתה פשוט משוטט לך באקראי, ייתכן שתעורר מעט מצוקה בלבו של ידידך הבאלינזי החדש. עדיף הרבה יותר לבחור איזשהו כיוון מסוים — כל מקום שהוא — רק כדי שכולם ירגישו טוב יותר. השאלה השלישית שבאלינזי כמעט בוודאות ישאל אותך היא, "האם אתה נשוי?" שוב, זו שאלה של מיקום והתמצאות. חשוב להם לדעת זאת, כדי לוודא שהכול מסודר בחייך. הם באמת רוצים שתאמר כן. זו הקלה גדולה כל כך בשבילם כשאתה אומר כן. אם אתה רווק, עדיף לא לומר זאת ישירות. ואני ממש ממליצה לא להזכיר כלל את הגירושים שלך, אם במקרה התגרשת. זה פשוט מדאיג כל כך את הבאלינזים. הדבר היחיד שהבדידות שלך מוכיחה להם הוא את הינתקותך המסוכנת מן הרשת. אם את אישה רווקה המטיילת בבאלי ומישהו שואל אותך, "האם את נשואה?" התשובה הטובה ביותר האפשרית היא: "עוד לא." זו דרך מנומסת לומר "לא", ובו בזמן לרמוז על כוונותייך האופטימיות לטפל בזה ברגע שתוכלי. אפילו אם את בת שמונים, או לסבית, או פמיניסטית תקיפה, או נזירה, או נזירה לסבית פמיניסטית תקיפה בת שמונים שמעולם לא נישאה ולעולם לא מתכוונת להינשא, התשובה המנומסת ביותר האפשרית עדיין היא: "עוד לא.”

“בדידות היא המקום שבו אני מניחה את הכאוס שלי למנוחה ומעוררת את שלוותי הפנימית”

“אני ואני עצמי תמיד מצויים בשיחה עמוקה מדי: כיצד יכולתי לשאת זאת, אילו לא היה חבר? ידידו של הנזיר הוא תמיד השלישי: השלישי הוא המצוף המונע מן השיחה של השניים לשקוע אל המעמק.”

“לעת עתה לא היה עליה לחשוב על איש. היא יכלה להיות היא עצמה, לבדה. וזה היה מה שעכשיו חשה לעיתים קרובות את הצורך בו — לחשוב; ובכן, אפילו לא לחשוב. להיות שקטה; להיות לבדה. כל ההוויה והעשייה, המתרחבות, המנצנצות, הרמות־קול, התאדו; ואדם התכווץ, בתחושת חגיגיות, להיות עצמו, ליבה דמוית־יתד של אפלה, דבר מה שאינו נראה לאחרים... והעצמי הזה, לאחר שנשמטו ממנו קשריו, היה חופשי להרפתקאות המוזרות ביותר.”

“חברות נולדת משותפות פשוטה כששניים או יותר מגלים שיש להם תובנה, עניין או אפילו טעם משותף שהאחרים לא חולקים, ושעד אותו רגע כל אחד חשב שזה האוצר (או העול) האישי שלו. הביטוי הקלאסי לפתיחת חברות הוא משהו כמו: "מה? גם אתה? חשבתי שאני היחיד." … כששניים כאלה מוצאים אחד את השני, בין אם במאמץ עצום ובטלטולים חצי-מילים ובין אם במהירות מדהימה ואליפטית מבחינתנו, הם חולקים את הראייה – אז נולדת החברות. ובאותו רגע הם עומדים יחד בבדידות עצומה.”