שקט

“ואז היו לנו האיריסים, עולים יפים וקרירים על גבעוליהם הגבוהים, כמו זכוכית מנופחת, כמו מים פסטליים שקפאו לרגע בהתזה, תכלת, לילך בהיר, והכהים יותר, קטיפה וסגול, אוזני חתול שחורות בשמש, צל אינדיגו, וגם הלבבות המדממים, כה נשיים בצורתם עד שהיה מפתיע שלא נעקרו זה מכבר. יש משהו חתרני בגינה הזאת של סרינה, תחושה של דברים קבורים המתפרצים כלפי מעלה, ללא מילים, אל האור, כאילו כדי להצביע, לומר: כל מה שמושתק יזעק להישמע, אף אם בדממה.”

“לא הזהרת אותנו מפני זה, רידיר, אמר סטולי במרירות. גילט הניף את ידיו. אנחנו חייבים להמר כדי לצבור! אמר. הדואר? תחבולה וקסם ידיים. אה, פון ליפוויג הוא איש של רעיונות, אבל זה כל מה שהוא. הוא עשה רושם, אבל אין לו הסיבולת למרחק הארוך. אבל כפי שמתברר הוא יעשה לנו טובה. אולי היינו... קצת שאננים, קצת רשלנים, אבל למדנו את הלקח שלנו! מונעים בידי התחרות אנחנו משקיעים כמה מאות אלפי דולרים—כמה מאות? אמר גרינהאם. גילט הניף אותו לשתיקה, והמשיך: —כמה מאות אלפי דולרים בשדרוג מערכתי מאתגר, רלוונטי ומלהיב של כל הארגון שלנו, תוך התמקדות בכישורי הליבה שלנו ובשימור שיתוף פעולה מלא וקשוב עם הקהילות שאנו גאים לשרת. אנו מודעים היטב לכך שהניסיונות הנמרצים שלנו להניע את התשתית הפגומה שירשנו היו פחות ממספקים לחלוטין, ומקווים ובוטחים בכך שלקוחותינו המוערכים והנאמנים יגלו סבלנות כלפינו בחודשים הקרובים בעודנו מתקשרים בסינרגיה עם ניהול השינוי במאמצינו למצוינות. זו המשימה שלנו. אחר כך השתררה דממה יראה.”

“כשאני אומרת שאני אוהבת את הדממה, אינני דוברת אמת לגמרי. מה שאני באמת אוהבת הם הצלילים הרבים והעדינים שמתגברים כשאני שותקת. החריקות, הממלולים וההמיות המוזרים הללו כופים על דמיוני.”

“בחר בדממה מכל המעלות, כי באמצעותה תשמע את פגמיהם של אחרים, ותסתיר את פגמיך שלך.”

“אולי הייתי תמימה לחשוב שהשתיקה היא השלמה מובנת מאליה, ולא שאלה מעלה מוגלה. אולי הייתי טיפשה להאמין שחברים חייבים זה לזה משהו.”

“שתיקה אמיתית היא שתיקה בלי מילים, שתיקה שמדברת מילים בשתיקה ושתיקה שמדברת טוב יותר ממילים”

“אתה יודע," הוא אמר. "אני חושב שהייתי מעדיף להיות אדם מאשר אל. אנחנו לא צריכים שאף אחד יאמין בנו. אנחנו פשוט ממשיכים בכל זאת. זה מה שאנחנו עושים." השתררה דממה, במקום הגבוה.”

“על כל התפנות, הקרבות והאהבה, שוכבת השתיקה העצומה.”

“שום דבר אינו חסר חיים כאשר הירח כותב את כתב הפלסתר שלו על החול הכסוף, דממה — מתוך השיר: "היקום בפריחה”

“דברים לא נכתבים צומחים מהשתיקה.”

“בכל אחד מאיתנו חי בוכה אילם, אבל שומר אבל לכבוד ייאושנו, כאשר נכונותנו, שנשחטה בידי חוסר האונים, ממשיכה לקום לתחייה רק כדי להישחט שוב”

“וכאשר השה פתח את החותם השביעי, דממה כיסתה את השמים”

“בריבוי מילים לא יחדל פשע, אך מי שחוסך שפתיו חכם”

“המנגינה המתוקה ביותר המתנגנת בלילות זרועי כוכבים ובימי חורף, המרגיעה ביותר לאוזני הקשבת ומרגיעה פחדים מציקים, אני קורא לה סימפוניה באוויר—שירו של שקט מתוק, דומם ונדיר.”

“יש אנשים שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים, אבל אני אוהב לשמוע את עצמי שותק.”

“הבודדים האלה, בני החורין ברוחם, יודעים שהם חייבים כל הזמן להעמיד פנים שהם משהו אחר ממה שהם באמת. למרות שהם לא רוצים דבר מלבד אמת וכנות, הם לכודים ברשת של אי-הבנות. ולמרות רצונם העז, הם לא יכולים למנוע מערפל של דעות שגויות, פשרות, שתיקה מרצה ופרשנויות מוטעות לעטוף כל מה שהם עושים. לכן ענן של עצבות מצטבר על מצחם – אנשים כאלה שונאים את הצורך להעמיד פנים יותר מאשר את המוות, והמרירות המתמדת שלהם הופכת אותם למתוחים ומאיימים. מדי פעם הם מתנקמים על ההסתרה העצמית הכפויה הזו. הם יוצאים מהמערות שלהם עם הבעות פנים נוראיות; ברגעים האלה, המילים והמעשים שלהם הם כמו פיצוץ, וייתכן שהם אפילו יהרסו את עצמם.”

“כאשר שני אנשים כועסים זה על זה ומפסיקים לדבר, הדממה העמוקה שבאוויר תמשיך לדבר באור זוהר!”

“השתיקה לא הייתה מביכה או עוינת אלא מותשת—הדממה של אנשים שיש להם הרבה מאוד על מה לחשוב אבל לא יותר מדי מה לומר.”

“אָהַבְתָּ מָה, אִישׁ עֲוֹלָל, וּמַדּוּעַ הִצֵּאתָ מֵאֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא לְךָ, לָבוֹא אֶל זֹאת, אֲשֶׁר מֻתָּר לְכֵן כְּמוֹךָ לָבוֹא? תּוּכַל לְהוֹרִיט עָלַי סֵבֶר, מַדּוּעַ אֵין לְהִשְׁעֵן עָלַי כְּבָרְכָתִי בְּעֹנֶשׁ כָּבֵד עַל חֲמָטְךָ וְעַל תְּהוֹמַתְךָ? וְהִבִּיט בְּרֵן לְמַעְלָה, וַיַּרְא אֶת עֵינֵי לֻ”

“אני אוהבת את החברים והמשפחה שלי, אבל אני גם אוהבת את זה כשהם לא מצליחים למצוא אותי ואני יכולה לבלות את כל היום בקריאה או בהליכה לבדי, בדממה, שמונת אלפים מייל מכל אחד. להיות לבד ובלתי ניתנת להשגה בארץ זרה הוא אחד הדברים האהובים עליי ביותר שאפשר להיות.”