שקט

“יוב הוא אופטימי. הוא רעד את עמודי העולם ומתקף בשיגעון את השמים; הוא מכה בכוכבים, אך לא כדי לדכאם — אלא כדי שישמעו.”

“היא שאלה אותי למה איני עונה על שאלותיה. הבטתי בה באהבה ושתקתי. השתיקה היא התשובה הטובה ביותר שלי לשאלותיה המסקרנות.”

“להתנהג בשתיקה טוב יותר מכדי לדבר בזלזול כאשר מופעלים”

“בעולם הזה אין נוקשות כזו כמו שמירה על שתיקה. נוקשות מילולית תתבזבז.”

“הייתי באתרים המייצרים מים עוד לפני שקע השמש, וישבתי על גבי צוק סלעי מעל פתח המערה, וצפתי באור שהחל להתחמם והפך אדמדם מעל הביצות הערפילי, ושמעתי את קול המים המתוחה. לאחר זמן מה עליתי עוד מעלה ההר, שם שמעתי ציפורים שרות קרוב ורחוק בשתיקה של העצים. היותם של העצים הייתה מאוד חזקה...הערצים הגדולים עמדו רבים, כה עצומים בחייהם האחרים, בשתיקתם העמוקה והמקורעת: תחושת ההערצה שלהם עלתה בי, הדת.”

“כלומר, אתה יודע מהי נצחיות? יש שם הר גדול, אתה מבין, בגובה מייל, בקצה היקום, ופעם באלף שנה יש שם ציפור קטנה—"איזו ציפור קטנה?" אמר אזירפאל בחשדנות."הציפור הקטנה הזאת שאני מדבר עליה. וכל אלף שנה—""אותה ציפור כל אלף שנה?" קרולי היסס. "כן," הוא אמר."ציפור עתיקה להחריד, אם כך.""אוקיי. וכל אלף שנה הציפור הזאת עפה—""—מדדה—""—עפה כל הדרך אל ההר הזה ומשחיזה את המקור שלה—""רגע. אי אפשר לעשות את זה. בין כאן לקצה היקום יש המון של—" המלאך הניף יד בתנופה רחבה, אם כי מעט לא יציבה. "המון כלום-ושום-דבר, יקירי.""אבל היא מגיעה לשם בכל זאת," התעקש קרולי."איך?""זה לא משנה!""היא יכולה להשתמש בחללית," אמר המלאך.קרולי נרגע מעט. "כן," אמר. "אם אתה רוצה. בכל אופן, הציפור הזאת—""רק שזה קצה היקום שאנחנו מדברים עליו," אמר אזירפאל. "אז זו תצטרך להיות אחת מהחלליות האלה שבהן הצאצאים שלך הם אלה שיוצאים בקצה השני. אתה צריך להגיד לצאצאים שלך, כשאתם מגיעים להר, אתם חייבים—" הוא היסס. "מה הם חייבים לעשות?""להשחיז את המקור שלה על ההר," אמר קרולי. "ואז היא עפה חזרה—""—בחללית—""ואחרי אלף שנה היא הולכת ועושה את כל זה שוב," אמר קרולי במהירות.שתיקה שיכורה השתררה לרגע."נשמע כמו הרבה מאמץ רק כדי להשחיז מקור," הרהר אזירפאל."תקשיב," אמר קרולי בדחיפות, "הפואנטה היא שכשציפור הזאת תשחוק את ההר עד כלום, בסדר, אז—"אזירפאל פתח את פיו. קרולי פשוט ידע שהוא עומד להעיר איזו הערה על הקשיות היחסית של מקורי ציפורים ושל הרי גרניט, והמשיך במהירות."—אז עדיין לא תסיים לצפות בצלילי המוזיקה."אזירפאל קפא."ואתה תיהנה מזה," אמר קרולי ללא רחם. "באמת תיהנה.""יקירי—""לא תהיה לך ברירה.""תקשיב—""לגן עדן אין טעם.""עכשיו—""ואין בו אפילו מסעדת סושי אחת."הבעה של כאב חלפה על פניו הרציניות לפתע של המלאך.”

“…כל אחת מצאה את ביטחונה הגדול ביותר בשתיקה…”

“חמישים יארד לפנינו, איילה יצאה מן היער. היא פסעה בעדינות מעל מסילת GS&WM חלודה אחת ואל משטח המסילה, שם העשבים והזהביות היו כה גבוהים עד שנגעו בצדדיה. היא עצרה שם, מביטה בנו בשלווה, אוזניה זקופות קדימה. מה שאני זוכר מאותו רגע היה הדממה. שום ציפור לא שרה, שום מטוס לא זמזם מעלינו. אילו אמי הייתה איתנו, היא הייתה מביאה את המצלמה שלה ומצלמת בלי הפסקה. המחשבה על כך גרמה לי להתגעגע אליה באופן שלא התגעגעתי אליו כבר שנים.”

“ברמה העמוקה ביותר, תפילה היא שותפות עם אלוהים: ליהנות מחברתו, להמתין לרצונו, להודות לו על רחמיו... להאזין בדממה למה שיש לו לומר לנו.”

“כאשר תוכל להבין את שפת השתיקה, תוכל לראות את יופיו של הבלתי נראה”

“למה אנחנו פוחדים מן הדממה שבאה אחרי מותנו? האם לא הייתה זו אותה דממה שסבלנו לפני הלידה? האם לא זו אותה דממה שאנו מתמוגגים בה כשאנו שקועים לחלוטין ברגע ההווה? אל לנו לפחד.”

“האתגר הגדול ביותר אחרי ההצלחה הוא לשתוק לגביה.”

“השתיקה היא שפת הטבע והיופי, שבה התפיסה והרגשות הם המציאות היחידה.”

“היתה השתיקה בבית עדיין, ולא נשמעה שום קול גם מחוץ לו. לא היה זה אם לא על הסילנץ הזה, שספגתי את החלומות שלי, שלא היו נפרעים על ידי זכרונות תפקידי היומיום, קום וצאתי לבית הספר.”

“אני שומע את שתיקתך הזועמת, טועם את מרירותך. עכשיו אני מריח את נקמתך, אך רואה את ריקנותך הבודדה. אני לבך השבור.”

“האל שאני מאמינה בו מאמין בי ולא ישתיק את לבי או את לבם של אחרים על סמך משכורת בסוף היום”

“הקשר עם עצמך מגיע רק ברגעי שתיקה”

“בצליל התככוך של ידית השעון, מצאתיך. בהדים של התנודדויות הזמן, מצאתיך. בשקט הנעים של הלילה הקיץ הארוך, מצאתיך. בריח רוזמות הפטלים, מצאתיך. בצהוב השקיעה, מצאתיך. בתכלת השמים בבוקר, מצאתיך. בהדים ההרים, מצאתיך. בזהוב העמקים, מצאתיך. בהתלהטות העולם הזה, מצאתיך. בערפול הימים, מצאתיך. בזעקות הצרצרים בלילה, מצאתיך. במרוממות הדק של רשת העכביש, מצאתיך.”

“כי את יפה. אני נהנה להסתכל על אנשים יפים, והחלטתי לפני זמן מה לא למנוע מעצמי את התענוגות הפשוטים יותר של הקיום. השתררה שתיקה מביכה קצרה. אוגוסטוס המשיך בלי לעצור: אני מתכוון, במיוחד לנוכח העובדה, כפי שהצבעת עליה בצורה כה מענגת, שכל זה יסתיים באובדן ובאין.”

“מי הוא מר ג'ספר?" רוזה הפנתה את ראשה הצידה בתשובה: "הדוד של אדי, ומורה המוזיקה שלי." "אינך אוהבת אותו?" "אוי!" היא הרימה את ידיה אל פניה, ורעדה מפחד או מאימה. "את יודעת שהוא אוהב אותך?" "אוי, אל, אל, אל!" קראה רוזה, צונחת על ברכיה ונאחזת במקור עזרתה החדש. "אל תספר לי על כך! הוא מבעית אותי. הוא רודף את מחשבותיי, כרוח רפאים נוראה. אני מרגישה שאיני בטוחה מפניו לעולם. אני מרגישה כאילו הוא יכול להיכנס מבעד לקיר כשמדברים עליו." היא אכן הביטה סביבה, כאילו חששה לראותו עומד בצל מאחוריה. "נסי לספר לי עוד על כך, יקירתי." "כן, אספר, אספר. מפני שאת כה חזקה. אבל החזיקי אותי בינתיים, והישארי איתי אחר כך." "ילדתי! את מדברת כאילו איים עלייך באיזו דרך אפלה." "הוא מעולם לא דיבר איתי על - זה. מעולם לא." "מה הוא עשה?" "הוא הפך אותי לעבדת מבטיו. הוא כפה עליי להבין אותו, בלי לומר מילה; והוא כפה עליי לשתוק, בלי להוציא איום מפיו. כשאני מנגנת, עיניו אינן זזות מידיי. כשאני שרה, עיניו אינן זזות משפתיי. כשהוא מתקן אותי, ומכה צליל, או אקורד, או מנגן קטע, הוא עצמו מצוי בצלילים, לוחש שהוא רודף אותי כאוהב, ומצווה עליי לשמור את סודו. אני נמנעת מעיניו, אבל הוא כופה עליי לראות אותן בלי להביט בהן. אפילו כשעוברת בהן עכירות (וכך קורה לפעמים), והוא נדמה כמשוטט הרחק אל תוך איזה חלום נורא, שבו הוא מאיים ביותר, הוא מחייב אותי לדעת זאת, ולדעת שהוא יושב סמוך לצדי, נורא לי יותר מאי פעם." "מהו האיום המדומה הזה, יפה שלי? מה מאוים?" "איני יודעת. מעולם אפילו לא העזתי לחשוב או לתהות מהו." "והאם זה היה הכול, הערב?" "זה היה הכול; מלבד זאת שהערב, כששמר על שפתיי מקרוב כל כך בעוד אני שרה, נוסף על כך שהייתי מבועתת חשתי בושה ופגיעה עזה. זה היה כאילו הוא נישק אותי, ולא יכולתי לשאת זאת, אלא קראתי בקול. לעולם אל תגלי זאת לאיש. אדי מסור לו בכל לבו. אבל אמרת הערב שלא תפחדי ממנו, בשום נסיבות, וזה נותן לי - לי, שפוחדת ממנו כל כך - אומץ לספר רק לך. החזיקי אותי! הישארי איתי! אני מפוחדת מדי מכדי להישאר לבדי.”