שקט

“ובסופו של דבר בבית ההוא, שבו כל אחד, אפילו הנמלט המסתתר במרתף מפני אויביו חסרי הפנים, חש את לשונו נדבקת ביבש אל חך פיו, שבו אפילו בני הבית צריכים לצאת אל שדה התירס עם נער הריקשה כדי להתלוצץ על זונות ולהשוות את אורך אבריהם וללחוש בחשאי על חלומות להיות במאי קולנוע (חלומו של חניף, המבעית את אמו הפולשת לחלומותיו, הסבורה שהקולנוע הוא שלוחה של עסקי הבושת), שבו החיים הומרו לגרוטסקה בשל פריצתה לתוכם של ההיסטוריה, בסופו של דבר, באפלולית של העולם התחתון, הוא אינו יכול לעצור בעד עצמו, עיניו נודדות כלפי מעלה, במעלה סנדלים עדינים ופיג'מות רחבות ומעבר לקורטה הרפויה ומעל הדופטה, אריג הצניעות, עד שעיניים פוגשות עיניים, ואז”

“כאשר עצים גדולים נופלים כאשר עצים גדולים נופלים, סלעים בגבעות רחוקות רועדים, אריות מתקפלים בעשבים הגבוהים, ואפילו פילים מזדחלים אל הבטחה של ביטחון. כאשר עצים גדולים נופלים ביערות, דברים קטנים נסוגים אל הדממה, וחושיהם נשחקים מעבר לפחד. כאשר נשמות גדולות מתות, האוויר סביבנו נעשה קל, דליל, סטרילי. אנו נושמים, לרגע. עינינו, לרגע, רואות בבהירות פוגעת. זיכרוננו, שהושחז לפתע, בוחן, מכרסם במילים טובות שלא נאמרו, בטיולים שהובטחו ולא יצאו אל הפועל. נשמות גדולות מתות ו מציאותנו, הקשורה בהן, נוטשת אותנו. נשמותינו, התלויות בגידולן, מצטמקות כעת, נבולות. מוחותינו, שנוצרו והושפעו מן הזוהר שלהן, נושרים. אין אנו כה משוגעים כפי שאנו מצומצמים אל הבורות הבלתי ניתנת לביטוי של מערות חשוכות וקרות. וכאשר נשמות גדולות מתות, לאחר זמן מה פורח השלום, לאט ותמיד באופן לא סדיר. חללים מתמלאים בסוג של רטט חשמלי מרגיע. חושינו, משוקמים, לעולם לא יהיו כשהיו, לוחשים לנו. הן התקיימו. הן התקיימו. אנו יכולים להיות. להיות ולהיות טובים יותר. כי הן התקיימו.”

“קח צעד לעבר מימוש הדבר עצמו שאתה משוכנע בו ואל תאפשר לעוול להשתיק את קולך”

“להיות חכם פירושו לדעת מתי לשתוק.”

“עדיין יש תקווה שאם האנשים יסרבו לוותר וישמרו על שתיקה, לא משנה כמה זמן או כמה זניחות עשויות להיות קולותיהם בתחילה, הם עדיין יישמעו והצדק ייעשה”

“הדבר המשעמם בלצאת לטיול עם מישהו הוא שהמחשבות שלך מוכתבות אז על ידי נושא או נושאי השיחה שלכם, וזה מחמיר בשל העובדה שרוב האנשים השפויים נחרדים משתיקה בכל פעם שהם עם מישהו או בקרבתו.”

“כמה טוב יותר הוא השתיקה; כוס הקפה, השולחן. כמה טוב יותר לשבת לבדי כמו עוף הים הבודד הפותח את כנפיו על היתד. הניחו לי לשבת כאן לעד עם הדברים הערומים, כוס הקפה הזאת, הסכין הזאת, המזלג הזה, הדברים כשלעצמם, אני עצמי בהיותי אני עצמי.”

“אין דממה אמיתית לאוזניים הרגישות ואין שלווה אמיתית ללבבות הרגישים!”

“בשתיקה עמוקה, עצמו את עיניכם ותנו ללבכם לעוף על ידי פרישת כנפי האהבה הללו בשמיים לא נודעים”

“בתקשורת אנושית הטרגדיה מתחילה לא כשקיימת אי-הבנה לגבי מילים, אלא כשהשתיקה לא מובנת.”

“לא אהבתי שהייתי צריך להסביר להם, אז פשוט שתקתי, עישנתי סיגריה, והבטתי בים.”

“אם לא תמות בצמא, יש בבריות המדבר. אתה יכול להיסחף אל אינסוף, אליו כל אחד מאיתנו מתאוה, או להעניק משמעות לפרטים הקטנים והדקים, לאמנות הקרישור של הדברים הקטנים והמדויקים. השמים הם ים שלך, והשתיקה הקריסטלית תעלה אותך כמו מוזיקה של גוספל גדולה, או כמו ניל יאנג.”

“נדמה לי שכולנו מביטים בטבע יותר מדי, וחיים עמו מעט מדי. אני מבחין בשפיות רבה בגישה היוונית. הם מעולם לא פטפטו על שקיעות, ולא דנו בשאלה אם הצללים על הדשא היו באמת סגולים או לא. אבל הם ראו שהים נועד לשחיין, והחול לרגלי הרץ. הם אהבו את העצים בשל הצל שהם מטילים, ואת היער בשל דממתו בצהריים.”

“ברוך האדם אשר אין לו דברים לדבר, ומשתמעת זאת מחוסר דיבורים.”

“אם תישקט זמן רב מספיק, אנשים יגיעו אליך בדמיון”

“גם בדממה ובחושך, הלב יכול לראות יותר יופי מן העיניים.”

“הדממה נפלה כמו פטיש עשוי נוצות. היא הותירה חורים בצורת קולו של הים.”

“כל יום נולד עם זריחה ומסתיים בשקיעה, באותו האופן שבו אנו פוקחים את עינינו כדי לראות את האור, ועוצמים אותן כדי לשמוע את החושך. אין לך שליטה על האופן שבו הסיפור שלך מתחיל או מסתיים. אבל עד עכשיו, עליך לדעת שלכל הדברים יש סוף. כל ניצוץ שב אל החושך. כל צליל שב אל הדממה. וכל פרח שב אל השינה עם האדמה. מסעם של השמש והירח צפוי. אבל שלך, הוא האמנות האולטימטיבית שלך.”

“הליכה ושיחה הן שתי הנאות גדולות מאוד, אבל זו טעות לשלב ביניהן. הרעש שלנו עצמו מוחק את הצלילים ואת הדממות של העולם שבחוץ; ושיחה מובילה כמעט בהכרח לעישון, ואז שלום לטבע ככל שהדבר נוגע לאחד מחושינו. הידיד היחיד שכדאי ללכת עמו הוא מי שחולק בדיוק כה רב את טעמך לכל מצב רוח של הכפר, עד שמבט, עצירה, או לכל היותר דחיפה קלה, מספיקים כדי להבטיח לנו שההנאה משותפת.”

“השתיקה נשברה: "לפעמים אהבתי את זה", אמרתי. "לפעמים אהבתי את זה שהיא מתה." "אתה מתכוון שזה הרגיש טוב?" "לא. אני לא יודע. זה הרגיש... טהור.”