ריצה

“האב היסס רק לרגע. הוא חש את הכאב המעורפל בחזהו. אם אברח, חשב, מה יקרה? האם המוות חשוב? לא. כל מה שקורה לפני המוות הוא מה שקובע. והלילה הצלחנו יפה. אפילו המוות לא יכול לקלקל את זה.”

“הממשלה אינה מסוגלת לאפוף את משימה פשוטה כזו כמו ניהול הדואר. אז איך ניתן לצפות ממנה שתעשה טוב עם משימה חשובה יותר, כמו חינוך ילדינו?”

“חיי לא היו יושבים בשעות הפנאי הבלתי-צורניות בחצר האחורית, כשהיא כותבת או לא כותבת לפי רוחה. זה היה, במקום זאת, ריצה מטורפת בתוכנית מלאה, בתוך תא עכברים של אנשים עסוקים. עבודה, חיים, ריקוד, חלומות, דיבור, נשיקות, שירה, צחוק, לימוד.”

“אם אין לך זרועות להחזיק בהן את ילדך הבוכה מלבד זרועותיך שלך ואין לך רגליים אלא שלך לרוץ במדרגות עוד פעם אחת כדי להביא את שנשכח אני קדה לך אם אין לך רכב לשאת בו את הקטנטן שלך מלבד הגלגלים שאת נוהגת בהם ואין אף אחד אחר לדאוג, “האם התינוק שלי בסדר?” כשאת צריכה להיפרד על מפתן המעון או ביום הראשון הארור ההוא של בית הספר אני קדה לך אם אין לך מיומנות אלא את מיומנותך שלך למלא שוב חשבון בנק שהולך ומתרוקן ואין לך תשובות אלא שלך להשביע את ה"למה", ה"איך" וה"מתי" האינסופיים שילדך שואל ושואל שוב אני קדה לך אם אין לך לשון לומר את האמת להשאיר את אהובך על הדרך בלי תהום ואין לך חוכמה להעביר מלבד החוכמה שרכשת אני קדה לך אם הכיסא השני ריק מול שולחן של סמכות מזלזלת ושיפוטית הממתינה לאביו של ילדך שיגיע ואת מזדקפת במקום שבו את יושבת ומצליחה לחייך ולומר, “אף אחד אחר לא בא—אני כאן.” הו, אני קדה לך אם כואב לך הראש כשאור הזרקורים סוף סוף מאיר על ילדך כי ידייך הן הידיים היחידות שם למחוא כפיים אני קדה לך אם כואב לך הלב כי נתת עד שכל מה שבך אזל והילד שלך מכריז, “זה לא מספיק.” ואת חשה את סדק נשמתך שלך כשאת לוחשת, “אני יודעת, בייבי. אבל זה כל מה שיש לאמא.” הו, כמה אני קדה לך אם הם חייך בעוד את האחות שלהם, המורה הפרטית, המשרתת המפרנסת והאופה המאמנת, המעודדת וחברת הקבוצה… אם את מדממת כשהילד שלך נופל אני קדה, אני קדה, אני קדה אם את גם המענישה וגם המחבקת והדמעות שלך עצמן נבלעות ברעש זרימת ברז האמבטיה כי ילדים לא יכולים לדעת שגם לאמהות כואב הו, אם האמהות שבאמהות, אני קדה לך. —טוני סורנסון”

“הטיסה היא בשביל הציפורים, סנאי הדואה והחולמים. הריצה היא בשביל האמואים, היענים והאופטימיים. ההליכה היא בשביל החלזונות, הצליעים והחוקר הזהיר. כל שנותר הם אלה שפוחדים מן הלילה, פוחדים ממחויבות, פוחדים מהצלחה ופוחדים לקחת סיכון בחיים. למזלי, אני אוהב לרחף מעל העננים, דרך השמים, ולצאת למסע אל גלקסיות ויקומים רחוקים מאוד.”

“יש שלושה סוגי שיחות: 1. שיחות על ידע. 2. שיחות על אינטלקט. 3. שיחות ללא אינטלקט. העולם פועל בזכות שלושת סוגי השיחות האלה. אינטלקטואלים יראו בשיחות ללא אינטלקט שגויות. אלו ללא אינטלקט יראו בשיחות על אינטלקט שגויות. ובשיחות עם ידע (ג'ן) אין מושג של נכון או לא נכון.”

“אני יודע שפעמים רבות שקר משמש בחמלה, אך לא אמין שהוא מעולם לא פועל בחמלה. הכאב המהיר של האמת עובר, אך הכאב האיטי והמאכל של השקר מעולם לא נעלם. זה פצע שמתנשן.”

“או שאנו בורחים ממה שאנו חוששים ממנו, או שאנו רצים אל מה שאנו חוששים ממנו. הראשון הוא בחירה המונעת מפחד, השני הוא מעשה המושפע ממנו.”

“האם אין איזו תצורה (הילוך סרק) במכונית, שבה הגלגלים אינם מסתובבים, אך המכונית ממשיכה לנסוע? בדומה לכך, האדם צריך לעשות משהו, שבאמצעותו החיים הארציים יימשכו ו״הסיבות״ (הקארמיות) ייפסקו.”

“למה זה שאנחנו כל כך רוצים להנציח את עצמנו? אפילו בעודנו בחיים. אנחנו מבקשים להצהיר על קיומנו, כמו כלבים המשתינים על ברזי כיבוי. אנחנו מציגים לראווה את תצלומינו הממוסגרים, את הדיפלומות שלנו על קלף, את הגביעים המצופים כסף שלנו; אנחנו רוקמים את ראשי התיבות שלנו על פשתן, אנחנו חורטים את שמותינו על עצים, אנחנו משרבטים אותם על קירות השירותים. זה הכול אותו דחף. מה אנחנו מקווים לקבל מזה? מחיאות כפיים, קנאה, כבוד? או פשוט תשומת לב, מכל סוג שנוכל להשיג? לכל הפחות אנחנו רוצים עד. איננו יכולים לשאת את המחשבה שקולותינו שלנו ישתתקו לבסוף, כמו רדיו שנגמרה לו הסוללה.”

“אם באמת אהבת מישהו והוא לא יכול היה להיות בחייך, לא תפגע בו. תתפלל בשבילו. תקווה שהוא ימצא את אושרו ואת מקומו בעולם הזה. תרצה שיהיה לו החיים הטובים ביותר, כי אהבה אינה עניין של בעלות, פחד או ייאוש. כשיש לך אחיזה בנצח, אינך צריך להרגיש שהזמן אוזל. הזמן הוא כל מה שיש לך. אהבה אינה משחק של כיסאות מוזיקליים — לתפוס בן זוג ולשבת. היא חיפוש אחר ההתאמה הנכונה לנשמה שלך ולייעוד חייך. בחיים שאינם נגמרים, או שתמצא את מי שרואה אותך כפי שאתה רואה אותו, או מי יודע? אולי, אם יש דבר כזה בני נפש, אלוהים יציג ביניכם, אך ישמור אתכם רחוקים די הצורך זה מזה, עד שכל אחד מכם ימלא משהו חשוב יותר לצמיחתכם או לתוכניתו של אלוהים. מכל מקום, כשאתה מסוגל לעמוד מול הנצח לבדו, תדע מהי אהבה אמיתית, וששחרור אינו עלבון לנשמתך. תוכל לחייך כי האדם שאהבת נושא עמו את ברכות ההגנה שלך, וגם אלוהים חושב על טובתך. תמצא את האדם שישלים אותך כי אלוהים רוצה בכך, בדיוק כמוך.”

“אני מפחדת מהחיים! יש עתים שאני—אני ממש נבהלת. כל שמחה נראית זניחה. ואולם, אני מתאפקת לשאול אם לא כל זה—התלישה אחר השמחה, הפחד מהכאב—לאו דווקא הבנה שגויה. אם במקום להימלט ממנו ולהתרחק ממנו, אפשר—לעבור דרכו, לעבור מעליו. יש משהו מעבר לו. זה העצמי שסובל, ויש מקום שבו העצמי—נעלם. לא יודעת איך לומר זאת. אבל אני מאמינה שהאמת, שהמציאות שאני מזהה בכאב—שאינה נראית לי כזו בנוחות או בשמחה—that the reality of pain is not pain. אם תוכל לעבור דרכו. אם תוכל לעמוד בו עד הסוף.”

“כדור הארץ לא נבנה עבור שישה מיליארד אנשים שרצים לכל עבר ונלהבים מדברים. העולם נבנה עבור בערך שני מיליון אנשים המחפשים שורשים וזחלים.”

“הקבוצה שלנו נוקטת מה שאכנה עמדה פוסט-אתאיסטית. עמדתנו היא שאלוהים הוא יצירה של בני אדם, שקיים רק בזכות העיקרון של מחאו כפיים אם אתם מאמינים בפיות. אם מספיק אנשים היו נבונים דיים כדי לא למחוא כפיים, אז אלוהי טינקר בל הזה היה מת. אולם, למרבה הצער, מיליארדי בני אדם עדיין מוכנים להגן על אמונתם בסוג כלשהו של אל-פיה, וכתוצאה מכך אלוהים קיים. מה שגרוע יותר הוא שכעת הוא משתולל לכל עבר.”

“הוא הבין היטב כיצד אדם שעומדת בפניו בחירה בין גאווה לאחריות יבחר כמעט תמיד בגאווה — אם האחריות גוזלת ממנו את גבריותו.”

“בניגוד לאמונה ולתקווה הרווחות, אנשים בדרך כלל לא רצים כששומעים צעקה. ככה בני אדם לא פועלים. בני אדם מסתכלים על בני אדם אחרים ואומרים, "שמעת צעקה?" כי הצעקה הראשונה אולי הייתה אתה שצעקת בתוך הראש שלך, או סוס שירה לאחור.”

“התחום המשפטי יכול להיות מפריע לעיתים, עניין של יישום חוקים צרים ותהליכים מסורבלים מול מציאות שאינה מתיישבת איתם; סוג של חשבונאות מעוטרת שמשרתת את ניהול ענייניהם של אלה בעלי השפעה – וזו בדרך כלל מנסה להסביר לאלה שאינם בעלי כוח את החכמה והצדק העליונים של מצבם. אך המשפט אינו רק זאת. המשפט גם זיכרון; המשפט גם מסמך שיח ארוך טווח, מדינה שמתווכחת עם מצפונה.”

“דברים לא תמיד נראים כפי שהם. חלק מהכוכבים, למשל, נראים כנקודות אור קטנות, אבל כשמסתכלים עליהם תחת מיקרוסקופ מגלים צביר כדורי – מיליון כוכבים שנראים לנו כישות אחת. בקנה מידה קטן יותר יש מערכות משולשות, כמו אלפא קנטאורי, שמקרוב מתבררת כשני כוכבים וננס אדום קרובים מאוד. יש שבט ילידי באפריקה שמספר על חיים שמגיעים מהכוכב השני באלפא קנטאורי, זה שאף אחד לא יכול לראות בלי טלסקופ רב עוצמה. אם חושבים על זה, היוונים, האבוריג'ינים והאינדיאנים של המישורים חיו ביבשות נפרדות, וכולם באופן בלתי תלוי הסתכלו על אותו צביר של הפליאדות והאמינו שמדובר בשבע נערות שבורחות ממשהו שאיים לפגוע בהן. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.”

“יש גברים שיודעים שמגע קל של הלשון, הנע מן האצבעות של אישה ועד לאוזניה, ומתעכב בדרך הרכה ביותר האפשרית במקומות שונים שביניהם, אם יינתן לעיתים קרובות מספיק ובכנות מספקת, יתרום לאין שיעור לשלום העולם.”

“אני חושבת שיש כאלה שכותבים על החיים כאילו הם דילוג על המדרכה, חפיסת שוקולד, קערת דובדבנים... הבעיה עם זה היא שבסופו של דבר זה מאכזב אנשים. כי החיים דומים יותר לנסיעה ברכבת התחתית בלונדון; אף פעם אי אפשר באמת לדעת מה יכול לקרות! אבל אז יש אותם אנשים שמביאים קופסת שוקולדים כדי לאכול ברכבת התחתית... אז החיים אינם דילוג על המדרכה, אלא עניין של כוח: "האם אני יכולה להביא את קערת הדובדבנים שלי כדי להתענג עליה בעוד אני עומדת כאן בתעלה?" זה מהות החיים. האם עדיין אפשר להרכיב את משקפי הוורוד שלך בעוד עיניך מלאות דמעות, ולראות הכול בגוונים ורודים? זה הכוח שמזין חיים אמיתיים. האם אתה יכול לחשוב להביא איתך את קופסת השוקולדים הקטנה שלך כשאתה יושב ברכבת התחתית הנוסעת מתחת לרחובות לונדון? כי אתה צריך. כי גם אם אינך מכיר אף אחד, וגם אם אינך יודע מה יקרה אחר כך, אתה צריך שתהיה איתך קופסת השוקולדים שלך. אתה צריך לאכול את קערת הדובדבנים שלך. וזה מה שהחיים הם.”